אחרי החגים הגיע

אחרי רצף כזה עמוס של חגים סוף-סוף אפשר לחזור לשיגרה. האמנם? אומנם מקובל אצלנו לדבר על אחרי החגים כעל תקופה של חזרה לשיגרה המוכרת בין לטוב ובין למוטב, אבל על פניו זה לא נראה פשוט בכלל. כי אחרי שיא הרוחניות ביום כיפור ושיא השמחה בשמחת תורה, ההמשך הטבעי עלול להיות נפילת מתח שתקשה על חזרה לשיגרה. ובכלל, האם השאיפה שלנו בחיים היא לחיות בשיגרה כלשהי? אולי כן כי זה נוח, אבל החגים שחוזרים על עצמם מדי שנה דוקא דורשים מאיתנו שלא להתמכר לשיגרה מסוג כלשהו. הם מעלים אותנו לפסגות שמצד עצמנו לא היינו חושבים לשאוף אליהן. ולהמחיש זאת די בשני השיאים שהזכרנו כבר, השיא הרוחני ביום כיפור ושיא השמחה בשמחת תורה.



מי מאיתנו היה מעלה בדעתו להקדיש יממה שלמה שבה התנהגותו תדמה יותר לזו של המלאכים מאשר לזו של בני אדם? ומי היה מעלה בדעתו להגיע לשיא השמחה בריקוד עם ספר תורה הנתון בתוך התיק (או המעיל) שלו? אלא שזה מה שנצטווינו, זה מה שעשינו ובכך התעלינו למדרגות שמצד עצמנו אנחנו לא שייכים אליהן בכלל. וכאן טמונה הסכנה שבחזרה לשיגרה, כי נפילת המתח שאחרי שיאים כאלה עלולה להתבטא בנפילה רוחנית חלילה. יש רק דרך אחת למנוע נפילה כזאת, לא לחזור לשיגרה. אדרבה, להמשיך להתחדש בשאיפה לפסגות חדשות. והתורה מציעה לנו את המרשם היעיל והבטוח להצליח בכך - מיד אחרי סיום התורה להתחיל מבראשית בעיצומה של שמחת התורה.



[א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. זה הפסוק הפותח שאותו קוראים (ובעקבותיו את כל הפרק כמובן) מיד עם סיום קריאת הפסוק האחרון של התורה: [יב] וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. האות האחרונה בתורה ל' האות הראשונה ב' וביחד 'לב'. ועוד - גם בסיום וגם בהתחלה, שלוש האותיות הסמוכות ל'לב' הן צירוף המילה 'ראש'. אולי כדי ללמד אותנו מה אמור לשכון ולפעול בלב (ברגש) ובראש (בשכל) שלנו - ההוראות של התורה הקדושה החל מבְּרֵאשִׁית ועד לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. זה המרשם שמציעה לנו התורה כדי למנוע את נפילת המתח של אחרי החגים, לסיים בשיא של שמחת תורה ומיד להתחיל לחתור אל עבר שיאים חדשים, להתחיל מבראשית.

להתחדש כדי לא ליפול

ולכאורה, איזו התחדשות אפשר להפיק מהפסוק הראשון או מסיפור הבריאה בכלל? הנה מה שכתב כ"ק אדמו"ר מלובביץ' באגרת קודש משנת תשי"ג (כרך ז, א תתע"ג): וזוהי הוראה כללית לכל בני ישראל בכלל ובפרט, שיהיה תמיד לנגד עיניו הידיעה הברורה: א) אשר האלקים ברא את השמים ואת הארץ, ומובן מזה אשר הוא הוא יתברך הבעל בית היחידי בעולם ומלואו כולו. ב) אשר חלק האדם בעולם הוא עדיין חשך, ועליו לתקנו ולהאירו. ג) אשר התחלת עבודתו בזה היא לגלות בעולם את "ויאמר אלקים" - היינו לימוד התורה שהיא היא דבר ה', וקיום המצוות שהם מצוות השם יתברך, שעל זה נאמר "כי נר מצוה ותורה אור" ועל-ידי זה מהפך הוא את חשך העולם לאור, ובלשון הזהר הקדוש, להפוך חושך לאור ומר למתוק.



הציטוט הובא בשינויי עריכה קלים ובדבריו מתייחס הרבי כמובן גם להמשך סיפור הבריאה: [ב] וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹקִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. [ג] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. נטייה אנושית טבעית היא לחשוב שאני בעל בית על עצמי ולכן זכותי לנהל את העניינים שלי כרצוני, ואם מדובר במי שנמצא בעמדת מנהיגות, הרי לדעתו מוקנית לו הזכות לנהל כרצונו גם את ענייני הכלל. הפסוק הראשון בתורה מזכיר לנו מיהו בעל הבית האמיתי, מי שברא את הכל ומהווה את הבריאה בכל רגע נתון. האדם הנברא נמצא על הארץ, מקום שאורו של הבורא אינו גלוי, ותפקידו הוא להאיר, לפעול לגילוי האור האלוקי. וזה אפשרי רק אם יכיר בבעל הבית האמיתי וגם יזכור שהוא עצמו חי בחושך.



לזה אפשר להגיע אך ורק מתוך לימוד דבר ה', וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, מתוך זה אפשר להגיע ל-יְהִי אוֹר. כי לימוד תורה כשלעצמו אינו מבטיח דבר. אדרבה, אומרים חז"ל, יכול להיות שילמדו תורה כעניין שכלי גרידא ובמקום חיים ואור ישיגו את ההפך ר"ל. רק לימוד תורה מתוך מודעות שזהו דבר ה', וקיום מצוות התורה כי זה רצונו של ה' - יזכה את האדם בהתחדשות אמיתית גם אחרי כל השיאים שהשגנו בחודש האחרון. ואז לא רק שלא תהיה נפילה חלילה, אדרבה יתחיל מהלך חדש של התקדמות אל עבר שיאים שאפילו לא ידע שהם קיימים במציאות. ואולי הכי חשוב, בדרך זו הוא יצליח לנהל גם את ענייני היומיום שלו בהתאם לרצון ה' ויזכה לקדש את החומר לא רק במצוות "רשמיות".