"מי יזכה בהליך: החוטא או הצדיק?"

חברת ארט-ב' שבהליכי פירוק הגישה (יום ד', 9.1.08) לבית המשפט העליון בקשה להתיר לה לערער על פסק הדין של שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה שולמית וסרקרוג, שביטלה פסק בוררות שנתן לטובתה השופט (בדימ.) ישי לויט נגד יורשי ג'ק ליברמן.

הבוררות הייתה אחת הגדולות בתולדות המדינה, מבחינת ההיקף הכספי, הזמן והמשאבים שהושקעו בה, ובכלל זה כ-14,000 עמודי פרוטוקול ומאות מוצגים). בבוררות היו מעורבים אידים מרכזיים בכלכלת ישראל, וגורמים בינלאומיים, כגון הבנק המרכזי הפולני. היא עסקה במעשה הונאה משותף של קבוצת נוכלים שביצעה את הפשע הכלכלי החמור בתולדות פולין, לאחר שחברה עם קבוצה כלכלית מובילה בישראל להונות את הבנק המרכזי הפולני.

בבקשת רשות הערעור מגולל עו"ד יצחק מירון את הפרשה מראשית שנות ה - 90. שני נוכלים, בוגוסלב בגשיק ואנדריי גונשורובסקי, נמלטו אז מפולין לישראל לאחר שנחשדו במעשי גניבה, מרמה וזיוף בחצי מיליארד דולר. לימים, עזב בגשיק את ישראל, נתפס באירופה, הועמד לדין בוורשה, הורשע והוטל עליו עונש חמור. גונשורובסקי נשאר בישראל עד היום ולא הועמד לדין. בגשיק וגונשורובסקי רכשו מקבוצת ליברמן 50% ממניות חברה זרה ששמה אלטין. לטענת ארט-ב',נעשתה רכישת אלטין בכספים שנגנבו מקופת ארט-ב'. באמצעות אלטין החזיקה קבוצת בגשיק, בעקיפין, גם ב-50% מחברת "פז".

הציבור בפולין שילם

החברה שניהלה קבוצת בגשיק בפולין, ארט-ב', קרסה עקב מעשי המרמה של בגשיק וחבריו. עמה קרס גם בנק פולני, הנדלובו קרידטובה, שנתן לה כספים בסכומי עתק. לשני התאגידים מונו מפרקים. בסופו של דבר, נשאו בהפסד הבנק הפולני המרכזי והציבור בפולין. הליכי הפירוק בפולין ובישראל מתנהלים בפיקוח הבנק המרכזי הפולני, שהוא הנפגע העיקרי מהפרשה.

בתביעה אזרחית שהגיש מפרק ארט-ב' בישראל, הוטל עיקול על הזכויות של בגשיק וגונשורובסקי בחברת אלטין.

בשלב מסויים פנו נציגי קבוצת ליברמן בישראל, ובהם בינו צדיק ועורכי הדין שלה, וביקשו ממפרק ארט-ב' ומעורך דינו, עו"ד א. מירון ז"ל, להמיר את העיקול מעיקול על המניות לעיקול על כסף מזומן. הם טענו כי קבוצת ליברמן, הגיעה לסיכום עם קבוצת בגשיק, שלפיו עומדת קבוצת ליברמן להחזיר לעצמה את השליטה בחברת אלטין ובתמורה היא תשלם לקבוצת בגשיק כ - 80 מיליון דולר.

לאחר דיונים ממושכים, לרבות הליכים לפני בוררות שנוהלה אז בין קבוצות ליברמן ובגשיק לפני השופט (בדימ.) משה בייסקי ורואה חשבון שחק, וכן הליכים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הומר העיקול באופן שהעיקול הוסר ממניות אלטין והוטל על כספי התמורה. כך חזרה קבוצת ליברמן לשלוט באלטין ב-100% ולא רק ב-50%.

יואב יצחק חשף את התרמית

לימים התברר כי כל מהלך המרת העיקול הינו פרי מעשה תרמית והונאה מצד קבוצת ליברמן ונציגיה כלפי המבקשת. תרמית זו נעשתה בתיאום עם קבוצת בגשיק.

לימים גילה את התרמית יואב יצחק ופירסם את המידע. לארט-ב' התברר כי למרות שקבוצת ליברמן נראתה קבוצה נכבדה של אישים בעלי השפעה בישראל ומובילים בתחומם - הם הוליכו אותה שולל.

התברר כי נציגי קבוצת ליברמן הנזכרים הסתירו ממפרק המבקשת סכום של כ - 17 מיליון דולר, ושהם שילמו בסתר לקבוצת בגשיק סכום שהוברח מכספי העיקול. לשם כך יצרו מסמך הטעיה שנחזה כהסכם אמיתי ובו נאמר כי התמורה תהיה רק כ-80 מיליון דולר ותו לא. כמו כן, ביצעו מעשי תרמית נוספים, והכל כדי להבריח מהעיקול 17 מיליון דולר שקבוצת בגשיק הפקידה בחשבונות סודיים בשווייץ.

טובת ההנאה: מיליארד שקל

עוד התברר לארט ב' כי לא לחינם הסתכנה קבוצת ליברמן במעשים פלילים חמורים כל כך של זיוף, הכנת מסמכים כוזבים ותרמית. ערכן של 50% מהמניות של אלטין שקנתה קבוצת ליברמן, כביכול, ב-80 מיליון דולר, היה יותר מ-200 מיליון דולר. אכן, זמן קצר לאחר שנציגי קבוצת ליברמן רימו את ארט-ב', מכרה קבוצת ליברמן חלק ניכר מהמניות שרכשה, בכ - 400 מיליון דולר.

לטענת ארט ב', ערך טובת ההנאה שהפיקה קבוצת ליברמן ממעשי המרמה מגיע, נכון להיום, ליותר ממיליארד שקל.

לאחר מכן, התברר כי מעשי המרמה כלפי מפרק ארט-ב' נעשו כמעט שנתיים. בתקופה זו הטעה בינו צדיק גם את מפרקי בנק הנדלבו קרדיטובה, וגם את סגן נגיד הבנק הפולני המרכזי.

משנתגלתה התרמית, בשנת 1996, התלונן מפרק ארט-ב' במשטרה וגם העלה לפני השופטת סירוטה את הטענה, שבהליכים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי בתל אביב הצהיר בינו צדיק בתצהיר בכתב כי פרט לסכום של כ-80 מיליון דולר לא ניתן שום תשלום אחר. ארט-ב' הצביעה על כך שמדובר בתצהיר שקר, שבו הוסתרו מבית המשפט הכספים ששולמו בהסתר. בהמשך התברר לארט-ב', כי עורכי הדין של קבוצת ליברמן היו שותפים, ביודעין, למהלך כולו. מפרק ארט-ב' ביקש, אפוא, לבטל את כל המהלך של המרת העיקולים שבעקבותיו זכתה קבוצת ליברמן במניות אלטין. הבקשה הועברה לבוררות שעליה נסבה בקשת רשות הערעור.

מעשי הונאה נוספים

הבוררות התחילה ב-1996. במהלכה מת הבורר הראשון, השופט דב לוין, ובית המשפט המחוזי, מינה בניגוד לדעתה של ארט-ב' את השופט (בדימ.) ישי לויט.

במחצית 2005, כמעט עשור לאחר תחילת הבוררות, נתן השופט לויט "פסק חלקי". "הפסק החלקי" השתרע על כ-1300 עמודים. הבורר לא התבסס על התרשמות מהעדים, שכן לא שמע אותם. הוא ניתח, אחת לאחת, כל טענה שהעלו הצדדים, והגיע למסקנות חמורות מאוד לגבי מעשיה של קבוצת ליברמן. הבורר קבע כי קבוצת ליברמן רימתה את מפרק ארט-ב' בכך שהציגה לפניו תמונה שקרית על אודות ההסכם בינה לבין קבוצת הנוכלים. הבורר קבע כי קבוצת ליברמן שילמה שלא כדין של כ-17 מיליון דולר לקבוצת הנוכלים, הכינה מסמכים כוזבים לצורך הסתרת תשלום זה, קיבלה פסק בורר במרמה, תוך הסתרת התשלום, נתנה תצהיר שקרי לביהמ"ש המחוזי בתל אביב שבו טענה קבוצת ליברמן כי תשלום כזה כלל לא בוצע, כתבה סיכומים כוזבים, בהם נטען על-ידי באי-כוחה שלא בוצע כל תשלום כזה, למרות שהם ידעו היטב על התשלום האסור. הבורר גם קבע כי קבוצת ליברמן עשתה מעשי הונאה נוספים, וחייב אותה לשלם סכומים נוספים על הפרת הסכמים ועילות אחרות.

עם זאת, דחה הבורר את התביעה הגדולה יותר של ארט-ב', להחזיר לה יותר מ-100 מיליון דולר, שווי טובת ההנאה ששלשלה לכיסה קבוצת ליברמן במעשי המרמה שלה.

קבוצת ליברמן נזכרה פתאום

קבוצת ליברמן לא "אהבה" את פסק הבורר, והחליטה לפעול נגדו. כ-3 שנים ומחצה לאחר שמונה, "נזכרה" קבוצת ליברמן "לפתע" שהבורר היה פסול מלכתחילה מלכהן כבורר, לא בגלל קשר שהיה לו עם ארט-ב', אלא דווקא עקב קשר שהיה לו כ-5 שנים קודם לכן עם קבוצת ליברמן עצמה. קבוצת ליברמן טענה כי היה על הבורר לגלות לה על הקשר שלו עם עצמה, ומכיוון שלא עשה זאת יש לפסול אותו ואת פסק הבוררות החלקי שנתן.

עו"ד מירון טוען כי עבר על מאות פסקי דין שבהם נתבקשה פסילת בורר. מעולם לא התבקשה פסילת בורר בשל קשריו עם מבקש הפסילה.

הבקשה הוגשה לשופטת וסרקרוג. לטענת ארט-ב', נדהמה מחד הצדדיות שגילתה השופטת, וממה שנראה לה כדעה קדומה שנחרצה מראש לטובת קבוצת ליברמן. נציג ארט-ב' ביקש מהשופטת לפסול עצמה אך הבקשה נדחתה.

בין החלטותיה החד-צדדיות, סירבה השופטת לאפשר לנציג ארט-ב' לחקור אפילו אחד מ-7 המצהירים שהגישו תצהירים לתמיכה בבקשת הפסילה. בשלב מסוים לא אפשרה השופטת לארט-ב' אפילו להגיב על בקשה שהוגשה במעמד צד אחד לעכב את הליכי הבוררות. בסופו של דבר החליטה וסרקרוג לבטל את פסק הבוררות.

חוסר הגינות זועק לשמים

בבקשת רשות הערעור טוען עו"ד מירון כי יש שלושה צדדים עיקריים. שניים מהם הגונים ותמי לב - השופט (בדימ.) לויט וקבוצת ארט ב'. ואילו הצד השלישי, קבוצת ליברמן - "חוסר הגינותה זועק כמעט מכל עמוד בתיק הבוררות".

"קבוצת ליברמן פנתה ללא בושה וללא סומק בלחייה וביקשה מבית המשפט המחוזי לבזות את ההגון, להכות את הקורבן תם הלב, ולתת פרס "של כבוד" לבלתי הגון", כותב עו"ד מירון ומוסיף:
"השאלה היא אחת. מי יזכה בהליך: החוטא או הצדיק? מי שעסק בזיוף ובמרמה או הקרבן? מי שהגיש תצהירי שקר ובדה מסמכים או מי שהעלימו ממנו סכומי עתק? מי שיכול היה לברר את האמת (והזיד או התרשל) או מי שפעל בתום לב והגינות? מי שנהנה ממשיכת הענין 12 שנה או מי שסבל מכך? מי שחייב או מי שחייבים לו? 17 שנים מאז גנבו בגשיק וגונשרובסקי את ארט-ב'. 14 שנים מאז בוצעו מעשי המרמה של קבוצת ליברמן. 12 שנים מאז נתגלו מעשי המרמה של קבוצת ליברמן. והשאלה הנוקבת היא: עד מתי?!"