מכובדי, קהל נכבד,
אני שמח להשתתף בכנס זה ולשאת דברים בפני הפורום המכובד הזה, במלאת שנה לפיגועי ה-11 בספטמבר.
היום לפני שנה נפל דבר בתולדות העמים, עת היכה הטרור בלב העולם החופשי במהלומה חסרת תקדים.
ה-11 בספטמבר הפך למושג, לתאריך שנכנס להיסטוריה של המין האנושי לדראון עולם. ה-11 בספטמבר הוא מאותם תאריכים שדברי הימים מתחלקים למה שהיה לפניהם ולמה שהיה ויהיה אחריהם.
מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר היא אולי המאפיין המובהק ביותר של העולם שבתוכו אנו חיים. שוב לא מדובר בהכרזת מלחמה חזיתית של צבא מול צבא. מדובר במכה כואבת של טרוריסטים, אשר כוונה כלפי אזרחים וכלפי סמלי העולם החופשי ואשר נועדה לפני הכל ואחרי הכל לתודעה של קהל היעד, תוך העברת מסר אידיאולוגי - פוליטי. מדובר באוייב חמקני שרוב מעשיו נעשים במחשכים. מדובר באוייב המשתמש בכלים פשוטים יחסית, אך קטלניים מאוד, ובראשם בכלי המתאבדים שהוא בבחינת "פצצה חכמה", מתוכנתת בשטיפת מוח, מונחית בדייקנות למטרה ומסוגלת לזרוע הרס כבד. מעל לכל, בהיותה פצצה אנושית, היא נועדה לשגר למערב את המסר שהנחישות שבמסירת הנפש, היא דבר שאי אפשר לעמוד בפניו.
במידה מסויימת הייתי אומר שפיגועי ה-11 בספטמבר מייצגים את ההתקרבות שבין נשק הטרור לבין נשק ההשמדה ההמוני. שכן, מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר גרמה באיבחה אחת להשמדה המונית של כמה אלפי אנשים, ומנגד - הנשק הבלתי קונבנציונאלי המתפתח כיום נועד בראש ובראשונה לשמש כ"מטריה" למדיניות סחטנית וכוחנית בדומה לשימושי נשק הטרור. דומני שלא מקרה הוא שמדינות "ציר הרשע" - הן בהגדרה האמריקנית והן בהגדרה הישראלית - עסקו ועוסקות בו זמנית בטיפוח שני הכלים גם יחד - נשק הטרור והנשק הבלתי קונבנציונאלי. ובמעלה הדרך עוד אפשר שנכונו לנו איומים של טרור בלתי קונבנציונאלי.
בעקבות ה-11 בספטמבר התברר פתאום שהטרור איננו, כפי שסברו רבים, רק בגדר איום טקטי או מטרד המאיים לשבש את אורחות החיים אלא שיש בו מרכיבים של איום אסטרטגי על היסודות הקיומיים - הערכיים והפיזיים - של העולם החופשי. ארה"ב מבינה את זה היום. אירופה, להתרשמותי, עדיין רחוקה מלהבין, כי לשימחתה היא עדיין לא עמדה במוקד של תקיפה כזו. מכאן כנראה גם עמדתה הסלחנית יותר, בדרך כלל, כלפי גורמי הטרור ונותני החסות לו. לא מאוחר מדי להזהיר את אירופה, כי גם היא מאויימת ומאותם מקורות שיטנה תרבותיים, דתיים-פנטיים ואידיאולוגיים.
אנחנו עומדים באתגר הזה משך שנים רבות, למעשה מאז קיומנו. אבל גם לנו התבררה מלוא חומרת האיום על יסודות חיינו בכברת ארץ זו רק במרוצת השנתיים האחרונות, בהן עמדנו בעימות קשה ביותר מול הטרור הפלשתיני.
אני מאמין כי העימות האלים עם הטרור הפלשתיני אשר נכפה עלינו מאז ספטמבר 2000, הוא עימות שתוצאתו גורלית לעתידנו כמדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית.
שום דבר איננו מצדיק מתקפת טרור רצחנית על לב הבית הלאומי שלנו, תוך הריגה בדם קר של נשים וטף. מתקפה זו נועדה לפרום את המרקם הלאומי שלנו ולזרוע מורך בליבנו.
זהו מבחן קשה לנו לא פחות מהמלחמות שעברנו בהיסטוריה הקצרה שלנו כמדינה. מה שעומד פה למבחן הוא החוסן הלאומי שלנו ברבדיו העמוקים ביותר. אם ניכנע למתקפת הטרור הזו, נעודד בכך את השימוש בנשק זה כנגדנו כל אימת שתתעורר בעיה ביחסינו עם שכנינו ונמריץ בכך גורמים נוספים לקום ולהצטרף למעגל אלים זה. אם נעמוד באתגר, נסלול את הדרך ליציאה למרחב יציב יותר וטוב יותר. במאבק על התודעה, אנחנו חייבים להנחיל בבירור לצד שכנגד, כי באמצעים אלימים לא ישיג את מבוקשו.
כתום שנתיים לעימות האלים עם הטרור הפלשתיני אני חושב שאפשר לומר, בשיא הזהירות, כי יש קרן אור בקצה המנהרה. העם היושב בציון גילה חוסן ועוז מעל ומעבר למה שהעריכו אוייבינו ולמה שהעריכו גם רבים בתוכנו. מנגד, ניתן לזהות במחנה הפלשתיני חלחול גובר והולך של ההכרה שדרך הטרור נכשלה והובילה אותם אל מבוי סתום ואל עברי פי-פחת.
נוכח האתגר שהונח לפתחנו, כמו גם האתגר שהונח לפתחה של ארה"ב לפני שנה, התברר כי במצב בו תשתית הטרור נטמעת עמוק בתוך ישות מדינתית שאינה חפצה להתמודד עימה ואף נותנת לה חסות, אין ברירה אלא להגיע ישירות לבתי הגידול ולחממות שלו, להכות בו פנים אל פנים, ולטפל גם במי שמעניק לו חסות. כך עשו האמריקנים באפגניסטאן וכך נוהגים אנו.
מאז מבצע "חומת מגן" החזרנו לידינו את האחריות לביטחוננו בכלל שטחי A, ואנו פועלים בערים הפלשתיניות כדי לבלום את גל הטרור הרצחני וליתן ביטחון לערים, לישובים ולאזרחים שלנו. ואכן, הצלחנו להוריד משמעותית את רמת הטרור ואנו מצליחים לסכל ולמנוע את מרבית הפיגועים המתוכננים נגדנו.
ביהודה ושומרון - הצלחנו לפגוע קשה מאוד בתשתיות הטרור ולהפוך את הטרוריסטים לנרדפים העסוקים בעיקר בהגנה על עצמם.
באזח"ע - אמנם לא השתלטנו על עומק השטח ולא פגענו באותה מידה בתשתיות הטרור, אך אמצעי ההגנה וההרתעה שלנו נחלו גם כן הצלחה יחסית בהורדת פרופיל הטרור.
במאבק הקשה והעקוב מדם הזה, זיהינו כאחד מהאתגרים הקשים ביותר את אתגר פיגועי המתאבדים. לנו מערכת שאומנה והכינה עצמה למאבק בצבא, בטנק, במטוס ובדיביזיה, אבל לא במתאבד ובמתאבדת. התברר לנו כי תופעה זו הולכת והופכת למעין תת-תרבות בפני עצמה, לחלק מהאתוס הלאומי הפלשתיני. התברר לנו כי בעוד פיגועי ההתאבדות היוו מבחינה כמותית פחות מאחוז אחד מכלל נסיונות הפיגוע והפיגועים האלימים במהלך השנתיים האחרונות, הרי שהם גרמו לנו למעלה מ-50 אחוז מהרוגינו, שלא לדבר על הנזקים המורליים, התדמיתיים ועל הנזקים הקשים לכלכלה שלנו, תוך זריקת המשק לסחרור ולאי ודאות. שוב הוכח הקשר בין ביטחון לכלכלה ולחברה.
יתר על כן, כפי שציין בזמנו העיתונאי תום פרידמן, במובן מסויים הפכנו למעין קו חזית של העולם החופשי במאבק מול תופעה זו, משום שאם נשק המתאבדים ינצח כאן, יש להניח שהשימוש בו יהפוך נפוץ גם במקומות אחרים.
שאלנו את עצמנו: האם וכיצד ניתן לעצור את התופעה הזו? האם וכיצד ניתן לעצור מישהו שמוכן למסור את חייו? הגענו למסקנה שיש מה לעשות ובלבד שנעניק לתופעה טיפול מערכתי ולא נקודתי. לשם כך הקימותי צוות מיוחד שתכליתו להקיף את הבעיה מכל היבטיה ולהעמיד פתרונות, הן בכל הקשור למוטיבציה לפיגועי התאבדות והן בכל הקשור ליכולת להוציאם אל הפועל.
בתחום היכולת, למשל, אני מאמין שגדר ההפרדה תתרום את תרומתה הברורה. בתחום המוטיבציה, אציין כדוגמה שהגענו למסקנה שהמתאבד אמנם לא חס על עצמו אבל הוא בהחלט חס על משפחתו ועל סביבתו התומכת. לכן, החלטנו על צעדי ענישה והרתעה גם כנגד המעטפת הסובבת של המשפחה, המשלחים והמעודדים, ובכלל זה הריסת בתים והעברה לאזח"ע. בזהירות יתרה אני אומר שהצעדים שנקטנו עד כה הניבו ראשיתה של הרתעה וכבר נתקלנו בתופעות של מתאבדים פוטנציאליים שהוסגרו או נבלמו על-ידי משפחתם או שעבר בהם הרהור חרטה. וכך, ממצב בו היו בשטח יותר מתאבדים מחומרי נפץ, מתהפך הגלגל לכיוון ההפוך.
אנו נמצאים בנקודה קריטית בעימות עם הפלשתינים.
חרף מה שתיארתי, אנחנו עוד רחוקים מאוד מהמנוחה והנחלה.
כאמור, הצלחנו להוריד את רמת האלימות, אבל המוטיבציה והפוטנציאל לטרור עדיין קיימים, וקיימת סכנה שלאורך זמן ישובו ויתגברו. כדי לדכא את הטרור אנחנו פועלים בערים, אבל אין לנו אינטרס לכבוש את השטח ואנחנו לא רוצים ולא יכולים להתמיד במצב הנוכחי לזמן ארוך מאוד. לחיכוך הביטחוני שלנו עם האוכלוסייה יש גם אפקטים מאוד שליליים לטווח הקצר והארוך.
לכן, צריך לחשוב קדימה ולחפש כיוונים ליציאה מהמשבר.
אני מזהה במצב הנוכחי גם סיכויים וגם סיכונים. הסיכוי העיקרי מגולם בתהליכים העמוקים העוברים על הצד הפלשתיני ואשר במרכזם ההבשלה הגוברת והולכת של ההכרה, הן בציבור והן בקרב ההנהגה, שדרך הטרור עליה ניצח יאסר ערפאת נכשלה והובילה אותם אל עברי פי פחת, ולפיכך צריך לנסות דרך אחרת.
כפי שאמרתי, אלה תהליכים עמוקים ולא שטחיים. בעיקרו של דבר, אנחנו רואים כיום עימות ממשי בין מגמה שניתן לקרוא לה מגמת ה"סדר החדש" לבין מגמת ה"סדר הישן". מגמת ה"סדר החדש" משקפת ראייה מפוקחת והפנמה גוברת בצד הפלשתיני של כישלון המאמץ להשיג את היעדים הלאומיים באמצעות האלימות והטרור, והיא דוחפת, איפוא לריסון פעולות הטרור ולביצוע רפורמות פנימיות.
ה"סדר הישן" מגולם בדמותו ובעמדותיו של יאסר ערפאת המחוייב לעבר ולא לעתיד. מי שעקב אחר נאומו השבוע ב"מועצה המחוקקת", הבין כי אחרי ככלות הכל, ערפאת לא שינה את עורו והוא נותר מחוייב ליעדים האסטרטגים המסורתיים ולאסטרטגיית הטרור ככלי מרכזי למימושם. להערכתי, הזרם הרוצה בשינוי הולך וצובר תאוצה ויש סיכוי כי בסופו של דבר יביא לגיבוש מציאות חדשה במחנה הפלשתיני.
ככל שהדברים תלויים בנו, עלינו לעודד זרם זה בלי ליטול עליו פטרונות. מבחינתי, כשאני מדבר על רפורמה בצד הפלשתיני אני פחות מתעניין ברפורמה המבנית. מה שמעניין אותי באמת הוא רפורמה שלטונית ורפורמה במדיניות ובהלוך המחשבה, עד כדי זניחת דרך הטרור כאמצעי לעיצוב היחסים בין הפלשתינים לישראל.
כל ההישגים שמניתי הם, במידה רבה, פרי מדיניותנו שלא ליתן פרס לטרור ולא להידבר איתו, ובעיקר פרי הפעולה הנחושה והמוצלחת של צה"ל וזרועות הביטחון למיגור הטרור. אבל חשוב לי להדגיש שאסור לנו לתלות את יהבנו רק על עליונות הכוח הצבאי. מאז ומתמיד סברתי כי את העימות הזה לא ניתן לפתור אך ורק באמצעים צבאיים, חיוניים וחזקים ככל שיהיו. נדרשים גם כלים מדיניים לעיצוב המציאות. לא די להוכיח לפלשתינים מה הם מפסידים כתוצאה מהשימוש בדרך הטרור. לא פחות מכך עלינו להטוות אופק מדיני שישרטט להם באופן כללי מה הם יכולים להרוויח בדרך האחרת, דרך המשא-ומתן וההסדרים. אסור לנו להניח כי הזמן בהכרח פועל רק לטובתנו ולקפוא על השמרים.
לפיכך, בצומת הקריטית הנוכחית של העימות עם הפלשתינים ולנוכח התהליכים שאני מזהה בצד הפלשתיני ושעליהם עמדתי, אני סבור שהגיעה העת ליטול את היוזמה לידינו ולצאת ביוזמה מדינית, עוקפת ערפאת, שתעודד את אותו "סדר חדש" עליו דיברתי, הן בתוך המערכת הפלשתינית והן ביחסיה עם ישראל.
כמי שטרח והציג לא מכבר הצעה לאופק מדיני מוגדר וברור ביחסינו עם הפלשתינים - לצד ניהול המלחמה הנחושה בטרור - אני סבור שזו חובתה וזה מבחנה של הממשלה הזו לפתח יוזמות מדיניות ליציאה מהמשבר, ולא לנוח על זרי הדפנה של ההצלחות הצבאיות והסיכוליות. נכון, ערפאת אינו פרטנר אבל אני מאמין שדוקא בעת הזאת ולנוכח התהליכים הפנים-פלשתיניים, יציאה ביוזמות מדיניות תסייע לצמיחת הפרטנר המתאים. בצומת הקריטית אליה הגענו אנו יכולים להמשיך בלחץ הצבאי עד להכנעה טוטאלית שמשמעותה כיבוש בפועל, או להושיט יד ולנסות להוביל מהלך משותף ליציאה מן המשבר. אני בוחר באופציה השניה.
כפי שנראים הדברים בנקודת הזמן הנוכחית, ממתין לנו במעלה הדרך אתגר משמעותי נוסף בעל השלכות אסטרטגיות עלינו ועל איזורנו והוא - האפשרות למתקפה אמריקנית בעירק.
בראייתי, מתקפה אמריקנית למיגור שלטונו של סדאם חוסיין הינה המשך ישיר למתקפת-הנגד של מנהיגת העולם החופשי על אותם מוקדים בעייתיים המטפחים את נשקי ההשמדה ההמונית והטרור ומאיימים על יציבות האזור והעולם. באופן לא מפתיע רובם ממוקמים באיזורנו.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ומעל במה זו לומר לעם בישראל כי אין מקום לבהלה ולהיסטריה לנוכח האפשרות של מתקפה אמריקנית כזו ונסיון ערקי להגיב נגדנו.
ראשית, מנקודת המבט האסטרטגית - אם תתקוף ארה"ב ותמגר את שלטונו של סדאם חוסיין, תהא זו התפתחות חיובית לישראל. שנית, אין להגזים בתיאורי האיום העירקי. נכון, יש לעירקים יכולות מסוימות בתחום האסטרטגי, המשלבות טק"ק עם יכולות כימיות וביולוגיות, אבל ככל שניתן להעריך בהתייחס לאפשרות הפעלתן כנגד מדינת ישראל, חושבני שאין מדובר בכמות גדולה של פלטפורמות נשיאה (מטוסים וטילים) ושל אמצעים.
אם תנסה עירק לתקוף אותנו, היא צריכה קודם כל לעבור את המכשול האמריקני. אבל מעבר לכך, וזו אולי הנקודה העיקרית, אני מאמין באמת ובתמים שמדינת ישראל ערוכה לקידום האפשרות שתותקף - בצורה טובה מאוד, טובה יותר מאי פעם. לא שקטנו על השמרים בשנים שחלפו מאז מלחמת המפרץ. בנינו "פיקוד עורף", שיפרנו משמעותית את יכולת המיגון על אוכלוסייתנו, פיתחנו את טיל ה"חץ" שהוא היום מערכת אופרטיבית לכל דבר ומקנה לנו "מטריה" יעילה בפני התקפת טילים, וברשותנו חיל אוויר מעולה המסוגל לבלום כל ניסיון תקיפה אווירי. בסיכומו של דבר, יש לנו יכולת מענה עצמאית, הגנתית והתקפית, לכל תרחיש.
אני חוזר ואומר: אנחנו צריכים לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה. מבלי לזלזל באיום, אסור להגזים בחומרתו ויש להכיר בכך שאנו ערוכים היטב לקראת כל איום.
אני רוצה עתה, לעמוד בקצרה על כמה מסקנות מרכזיות שנרשמו אצלי במהלך השנה וחצי האחרונות, בהן אני מוביל את מערכת הביטחון כשר ביטחון, בהקשר של המלחמה בטרור.
- ראשית, עם כל המורכבות של המערכה נגד הטרור, חיוני שבליבת העמדה שלנו תעמוד אבחנה ברורה, מוסרית ופוליטית, בין טוב לרע, בין טובים לרעים, בין מותר לאסור.
טרור הוא טרור והוא פסול מעיקרו ולא משנה בשם איזו אידיאולוגיה או תפיסה מפעילים אותו. אין להשלים עם נורמה המטשטשת את ההבחנות הללו, ומשלימה עם לגיטימציה לטרור ועם מי שמעודד אותו ונותן לו חסות. בסיטואציה המיוחדת שלנו, מצאנו את עצמנו עומדים בפני ישות מדינתית אשר בידה האחת ניהלה איתנו משא-ומתן מדיני ובידה השניה טיפחה את דרך הטרור והטרוריסטים ככלי פוליטי. מסקנתנו היא כי חייב להיות קו חיץ ברור ובלתי מתפשר בעניין זה.
- שנית, המאבק בטרור אסור לו שיתמקד אך ורק בטרוריסטים עצמם, אלא בכל מי ומה שמאפשר להם לצמוח ולשגשג - גורמי תמיכה, מדינות נותנות חסות וכדומה.
- שלישית, לעולם עלינו להביט קדימה ולצפות פני האיומים האורבים לפתחנו, ובהם גם איום הטרור הלא-קונבנציונאלי. בסביבתנו הקרובה, מאיים עלינו לא רק הטרור הפלשתיני אלא לא פחות מכך הטרור של חיזבאללה המהווה חוד חנית של "ציר הרשע" אירן - סוריה ואשר רק השבוע הוגדר על-ידי סגן שר החוץ האמריקני כגוף טרור מסוכן יותר אפילו מאל-קאעידה. אסור גם לשכוח שסוריה מעודדת לא רק את הטרור של חזבאללה, אלא גם מארחת את מפקדות ארגוני הטרור הפלשתינים, כמו - חמאס, ג'יהאד איסלאמי, חז"ע ואחרים - הפועלים מדמשק "לגלגל" פיגועי טרור בתחומינו ושמים לאל כל נסיון ריסון בזירה הפלשתינית. במלחמה בטרור אסור לנוח על זרי הדפנה ואסור לעצור.
- רביעית, הגלובליזציה בעידן המודרני מקלה על הטרור לפעול ולטוות רשת פעולה בינ"ל בזכות אפשרויות התנועה, העברת המידע, העברת הכספים ועוד. יחד עם זאת, הגלובליזציה גם מאפשרת התארגנות בינ"ל טובה יותר למלחמה בטרור ולזאת אנו קוראים וחותרים. במיוחד אני קורא להתארגנות ושת"פ בינ"ל בכל הקשור למלחמה בכספי הטרור הזורמים בחופשיות.
- חמישית, נדמה לי שהמקרה שלנו והמקרה האמריקני מצביעים על כך שראוי לפתח נורמות חדשות הן בתחום המשפט הבינ"ל והן בתחום הקודקס הפוליטי הבינ"ל לטיפול בתופעת הטרור על היבטיה השונים. מערכת המשפט הבינ"ל קיבלה את העיצוב המשמעותי האחרון שלה בתקופת מלחמת העולם השניה ועל-רקע מלחמה זו. אני סבור שיש לחשוב מחדש על יצירת תשתית משפטית ופוליטית בינלאומית מעודכנת לטיפול באיומים העכשוויים המאיימים עלינו ועל העולם החופשי כולו.
לבסוף, חשוב לומר שלולא מנהיגותה הנחושה של ארה"ב ושל נשיאה, ספק אם אנחנו והעולם כולו היינו מסוגלים להתמודד באותה יעילות ברעה הזו האורבת לפתחנו. מנהיגותה של ארה"ב בתחום זה נותנת דוגמא, מופת וקרן תקווה לכל שוחרי ערכי ההומניות והקידמה.
אני רוצה לסיים בנימה אופטימית, ולומר שאני מאמין באמונה שלמה שיש לנו הכוח להתגבר על הקשיים והמצוקות, וכי אני מאמין באמונה שלמה שאם נדע לכלכל את מעשינו בתבונה ולשלב כלים צבאיים ומדיניים, נצא למרחב טוב יותר.
אני רוצה לאחל לכולכם ולכל עם ישראל ברכת שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה. אני מאחל לנו שנה עם פחות טרור ויותר ביטחון, הידברות והתקדמות לשלום.
תודה
שר הביטחון
בנימין בן-אליעזר
