ההר הירוק כל ימות השנה

הייתי יורד מהאוטובוס, עובר דרך המעבר התת קרקעי מתחת לכביש המהיר, ומתחיל ללכת לקראת הקיבוץ. מימיני נפרשו שדות חרושים (או שדות תירס בזמנים אחרים של השנה). היום יש שם משתלת ענק. בהמשך מימין לכביש הלא סלול מפעל הפלסטיקה (לבקבוקים, שפופרות וכו׳) הוותיק ומשמאל אזור "תעשייתי" של בניינים בני קומה ומכונות שונות.

כשעברתי את הכביש הפנימי נכנסתי לקיבוץ עצמו. מימין בית התרבות, משמאל בתי ילדים. עד שהגעתי למחסום הכניסה "הראשית" לקיבוץ של פעם: הגינה מול אותו מחסום היא הגינה ששתלו וטיפחו דודי לפני עשרות שנים. היו שם דלעות (אותן דודתי הייתה מייבשת ומשתמשת בתור ספוגים לקירצוף הגוף או כלים) וציפורי גן עדן ועצים אקזוטיים ממשפחת הבננות, שושנים ומבחר אדיר של פרחים שונים, כמו גם חזרת הצומחת לעומק ליד ברז מטפטף ומסרבת בכל תוקף שיעקרו אותה.

הדירה דירת חדר פיצפונת (וקשה לתאר עד כמה היא קטנטנה), ובה הכל מיניאטורי. משם היו יוצאים דודי בארבע לפנות בוקר לעבודה. שם הייתה דודתי מכינה עוגיות שהיו מוצאות דרכן לפחי אלומיניום בצבע זהב. משם היו יוצאים מטעמים לארוחות על המרפסת בצל המטפס עם הפרחים הוורודים והדבורים שקיבלו את מנתן כך שהן לא תפרענה לנו (דבורים אוהבות בשר!). שם ישבתי בפסח ושתיתי להנאתי בירה שחורה, עד שהוסבר לי שבירה שחורה בהחלט אינה כשרה לפסח, ולמרות שזה קיבוץ, אולי מן הראוי שאני הזר לא אשב בכניסה עם הבקבוק לראווה. באותה מרפסת הייתה מפזרת דודתי חומר רעיל ביותר שנראה כמו מלח (בפינה היה ארון ובו כלי עבודה וחומרי הדברה) בכדי שנמלים ושאר זוחלים ימנעו מהאזור.

היה זה כל כך מזמן, והכל היה בשותפות. את הארוחות היו אוכלים בחדר האוכל (עד כמה אני מתגעגע לכך, חוץ מאשר לקוסמת, שעד היום אני מתקשה לאכול), וכמובן היו תורנויות שטיפת כלים (עד שהגיעה המכונה הענקית עם המסוע). דודתי הייתה שולחת אותי עם מעמד הסיר (סיר מעל סיר מעל סיר, כשכולם מחוברים בשני הצדדים על סרגל מתכת עליו הם מתלבשים).

לחברים הייתה קיצבה חודשית (של כמה לירות) כמו גם הקצבה או תלושים לחנות המכולת (לסיגריות, גלידה ועוד). הייתה המזכירות והמרפאה והמכבסה, ועל כל הבגדים והסדינים היה מספר או שם המעיד על הבעלים. אלו היו חיים משותפים בכל פינה, בכל צורה של זרימתם.

יגור היה קיבוץ עשיר, לא בגלל המטעים (לדוגמה אגסים - אני זוכר בבירור בוקר של קטיף, שאחריו לא חזרתי למלאכה), גם לא הודות לרפת, כי אם בגלל בית החרושת של הפלסטיקה. שנים אחר כך, נבנו בתים מפוארים ולכל משפחה יש וילה, אך כאמור, אני בימים שזה עדיין היה קיבוץ. באותם הימים כל דמות מופת בצה"ל הייתה של בן קיבוץ. כאמור, היו ימים.

הקיבוץ היה מגנט למתנדבים מחו"ל שבאו להתנסות בחווית ארץ ישראל, הנסיון של חיים משותפים, סקס והרבה שמש ועבודת כפיים. הם היו הרבה יותר מבוגרים ממני, ולכל אחד מאתנו קיבוץ יגור היה גן העדן משלו, בהתאם לגילו.

אני הייתי מגיע בחופשים לדודי, זוג מבוגר שכבר בשנות השבעים והשמונים נחשבו מותיקי הקיבוץ (אם כי לא ממקימיו). דודי עוד היה מספר על התנהלות מיפו לחיפה על אתונות, וממנו למדתי שלפעמים הדרך הארוכה היא הקצרה יותר (לדוגמה, לא כדאי לרדת במדרון תלול, גם אם זה מקצר את הדרך באופן משמעותי).

דודי היה תלמיד חכם, בחור ישיבה מארופה. השילוב של ידע מעמיק, אינצקלופדי, ודת הטבועה בדת ובנשמה עם דמות החלוץ, עם כובע הצבר ומכנסי הזלמן והסנדלים היה סיכום מדויק של שיבת ציון, העולם הישן והעולם החדש שנמזגו להם יחדיו. ערכים, עבודה ללא לאות, ללא תלונות, דבקות במטרה, עינים נשואות קדימה והסתפקות במועט הם קצת ממאפייני אותו דור, מהחיים בקיבוץ.

מעבר לאותה דירונת-פיצי-פונת, מיניאטורית ממש (קשה להבין על מה אני מדבר אם לא תבקרו בעצמכם) היו מגורי הנוער מצד אחד ובית התרבות מצד שני, שם היינו רואים סרטי קולנוע, והלאה משם הבריכה הענקית המוקפת דשאים. ממש קאונטרי קלב (אמרתי שהקיבוץ היה עשיר? הוא גם היה המרכז לישובים בסביבה מבחינת שרותים, לימודים ותרבות). ואני - אני הייתי במרכז העניינים, בבת עינם של דודי, מוותיקי הקיבוץ. איזה אושר - איזה חלום - כל חופשה שרק ניתן, הייתי אני העירוני מבלה בקיבוץ, מרחק נסיעה באוטובוס לחיפה ולמותרות שם (פיצה, מסעדת פועלים טבעונית, קולנוע), כמו גם למעבדתו של אבי בטכניון הישן (היום מוזאון).

עשור או עשור וחצי אחר כך, כשהגעתי ארצה ואני חייל בודד, קצין בשרות חובה, דודי היו כבר בבית "אחווה" (בית הזקנים התלויים באחר) של הקיבוץ. אני זוכר במיוחד אח אחד, מטפל ערבי שהיה כה טוב אליהם. דודתי שעקשנות חדורה בדמה וחלוציות חרוטה בעורה, תמיד חזרה על כך שלא טוב היותם לבד, כי ערירים היו, ללא ילדים ונכדים, ללא חמולה. בקיבוץ של פעם, משפחה פרושה היה מניפולציות וכוח.

הייתי מגיע באוטובוס לחיפה, ובאוטובוס נוסף מהתחנה המרכזית לכביש המהיר, ומשם הליכה פנימה לקיבוץ. הדרך הלוך נמשכה בין שעתיים לבין שלוש שעות, והדרך חזרה ארוכה הייתה עוד יותר. כל זאת לביקור של שעה (אולי פחות, אולי של שעתיים, אך הסך היה כחמישית מזמן ההטלטלות בדרכים).

דודי אהב בייגלה ירושלמי או דברי מאפה דומים, ואני הייתי עוצר בעיר התחתית בחיפה, במאפיות של הערבים, להביא לו מבחר חם וטרי. כשהייתי יורד מהאוטובוס ומתחיל ללכת לכיוון הקיבוץ, התנשא מולי ההר, אותו "הר הירוק כל ימות השנה", והייתי שר לעצמי:

פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט
ראיתי מעלי ציפור קטנה אחת
ותכלת השמיים וענן יחיד
וראיתי -
את ההר הירוק תמיד

כך הייתי שר, ורוחי מרוממת, ואני קולט כל קול של ציפור, כל דבורה מעופפת, כל צמח חי או יבש. ההר הוא ברובו אדמה מסולעת, אך הוא מכוסה ירוק של עד, כך שמרחוק הוא נראה "ההר הירוק כל ימות השנה". עם תחילת הגשמים, היה דודי לוקח אותי והיינו יוצאים במעלה ההר (בשיפוליו בעצם), ושם היו רקפות וכלניות ובוץ כבד והרגשה של אוויר נקי ורטוב.

אני מסתכל על ההר בעודי צועד ושר לי:

ההר הירוק כל ימות השנה
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה
לשכב בצילך כרמל

לי חם, אני אפילו נוטף זיעה, כי קיץ, ואני במדי א׳, ואני מרווה את צמאוני במים הקרים ישר מהברז, מי הבארות מהן יונקות המשאבות של הקיבוץ. דודתי תמיד אמרה שאלו המים הטובים ביותר בארץ כולה. אני מדמין את "נחל יגור" (בליל עצים, שיחים, סלעים ויובש שאין כמוהו), המתחבר לי לחלוטין עם החום והלחות, והנה אני שותה ישר מהברז, והמים קרים, קפואים, מרווים ומצננים את חום היום. כך אני ממשיך לצעוד עד הגעתי לבית אחווה והגדר החיה של בוגונוויליה בצבעים שונים לצידו. אילו רק הייתי יכול להשאר יותר, אך אני צריך להתחיל את הדרך חזרה, וזה יקח לי שעות עד שאגיע הביתה.

שנים אחר כך, דודי כבר לא בחיים, ואתם הלכו ונעלמו גם החיים המשותפים, הרכוש המשותף, הערבות ההדדית. חדר האוכל עדיין קיים, אך צריך לגשת למזכירות ושם איש לא זוכר, איש לא יודע, איש לא מכיר את דבורה קלור וזלמן שר, ז"ל, מוותיקי הקיבוץ. לא היו להם ילדים ונכדים. רק שמם מתנוסס ליד בית התרבות על קיר שבו שמות בברזל שחור. בכניסה לקיבוץ משתלה ואזור קניות, בהתאם לעולם המודרני, ואפשר להיות חברים ולשלם עבור מינוי ולקבל הנחות וכו׳. מי זוכר, מי יודע איך התחיל אותו קיבוץ לפני עשרות שנים כה רבות? את עבודת הכפיים השוחקת? או לפני קום המדינה את השבת השחורה שנתיים לפני הכרזת העצמאות?

לקיבוץ היום גן חי, אזור פעילויות (מיני פרק) לאירועים, ורק מגרש החניה שלצידו (חצץ, לא זפת) רומז עד כמה התפתח הקיבוץ ונפתח כלפי חוץ, לעולם החיצון, העולם שמגיע ומשאיר שם כספים, הרבה מאוד כסף.

אני משרך רגלי דרך אותו מגרש חניה לא סלול עד לבית הקברות, ממש בקצה, למרגלות ההר. שם אני חוזר לקיבוץ של פעם, לפינת חמד, לגן עדן של ממש. הקברים עצומים, עם רווח ניכר בין קבר לקבר. המצבות כולן אותו הדבר. והכל מוצל, תחת עצים וצמחיה לתפארת. גן קסום ביותר. לאחר שאני מנקה את המצבות של דודי, מעלים שהצטברו (למרות שיש ועדת בית הקברות שאמורה לטפל), וגוזם חלק מהשיחים והענפים הנמוכים, אני מתיישר, הולך לרחוץ את ידי במים הקפואים, ממלא ראותי מלוא אוויר צלול כיין ומתבשם. אני הולך להציץ במצבות של החברים משני הצדדים, ומוצא שם עולם ומלואו.

איש לא מפריע לי. אני נישא על-כנפי הזמן ויוצא לעבר תל אדמה ושם מוצא צמחים כמו אותן רקפות שהייתי מגלה עם דודי. טוב לי, כי אני חוזר עשורים אחורה, לכל החופשים שהייתי מבלה בקיבוץ עם דודתי ודודי. גם ביקור זה מגיע לסופו, כי אני צריך לחזור על הדרך הלום, אבל בהיפוך, וזה יקח עוד כמה שעות. בינתיים אני מסרב להפרד, אני שאינו קשור למקום, אך קשור בדם הזורם בעורקיו. זר שהוא מקומי, חלק מהנוף.

על מצבתה של דודתי בחר דודי לכתוב: "למראשותיך ההר". נחים הם שם מנוחת עולם, למרגלות ההר הירוק תמיד, בבית הקברות של קיבוץ יגור, הקיבוץ החוגג השנה - 2022 - מאה שנים להיווסדו.