|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הסלוגן הזה "ללא מורא, וללא משוא פנים", שהוא תמצית השליחות העיתונאית, מתלבש על יואב יצחק, "כמו כפפה ליד" ● התחקירים שכתב במעריב, הם תעודת כבוד לך כעורך עיתון, גם אם הוא חג כדבורה בקבינה הסגורה של ידידך אולמרט
|
מר דנקנר,
יש לנו ביהדות את "נאה דורש, נאה מקיים". ואכן, נאה דרשת בהתייחסותך לפרשת רצח הנערה חנית קיקוס, וכליאתו על לא עוול בכפו(?) של מי שהורשע ברצח, סלימאן אל-עביד. תחת הכותרת "הגיע הזמן לעשות", אתה כותב: "גם מערכות טובות, שוגות"; ו- "גם במערכת משפט מעולה קורה ומתרחש ליקוי מאורות" (מעריב, 11.4.06).
מבלי להיכנס לשאלה, אם היה כאן ליקוי מאורות או זדון, אין ספק שאחת הבעיות במערכות ציבוריות היא: "ליקוי מאורות". זוהי אותה תחושה שבה כל אחד מהקבוצה, או כל הקבוצה, נעים על-פי אינטרס אישי/קולקטיבי או אינטואיציה. רוצה לומר: לא מצפן, ולא מצפון.
שורות אלה תכליתן התרסה. האם אתה גם "נאה מקיים"? קטונתי מלחדש לך, ובכל זאת: על-פי הגדרה, עיתונאי הוא בבחינת "עובד ציבור". דהיינו, משרתם של האזרחים. האם אתה אדוני חש כ"משרת ציבור", בכל שנייה מהשניות בהן אתה עובד? האם העיתון שאתה עורכו, מקפיד על שמירת האינטרס הציבורי?, או שמא משרת פוליטיקאים?
ודילמת הדילמות: כיצד מתמרנים, כשיש התנגשות בין תחושת הנאמנות לאמת העיתונאית, לבין כתיבה נגד איש פוליטי, שהוא גם חבר? לא אתחסד. גם אני, אילו הייתי חבר אישי של איש פוליטי (על אחת כמה וכמה ראש ממשלה), לא הייתי מסוגל לכתוב סרה בחברי הטוב - גם אם סרח. זה אם אני עיתונאי. אבל עורך עיתון?
לא ביקשתי, וגם לא קיבלתי את רשותו של יואב יצחק, והוא גם לא זקוק לי כדי שאלמד עליו סנגוריה. אבל דווקא יואב יצחק העיתונאי, שבנה לעצמו מוניטין בעשר אצבעות בהן הוא מקליד את שליחותו העיתונאית "ללא מורא, וללא משוא פנים", היה צריך להיות "האתרוג" של מעריב. מה קרה? מדוע נפקד מדורו הקבוע בעיתון יום השישי?
הסלוגן הזה: "ללא מורא, וללא משוא פנים", שהוא תמצית השליחות העיתונאית, מתלבש על יואב יצחק, "כמו כפפה ליד". מעריב בלעדיו, זה לא אותו עיתון. גם אתה כעורך צריך אותו. הרקורד שלו מרשים. התחקירים שכתב במעריב, הם תעודת כבוד לך כעורך עיתון, גם אם הוא חג כדבורה בקבינה הסגורה של ידידך אולמרט.
אם חושיך העיתונאים, לא נתכסו באבק, אז גם אתה יודע שתקופת שרון/אולמרט הייתה שיא השיאים של הפקרת האמת העיתונאית. מה שראינו מאז המהפך האידיאולוגי של שרון, לא מבייש את "פראבדה" בתקופה בה סוכני המשטר הסובייטי, ישבו במערכות העיתונים.
"תקשורת עדרית". זאת ההגדרה שבחרו העיתונאי ארי שביט, והעיתונאית לשעבר שלי יחימוביץ', להגדיר את העיתונות, שאמנון אברמוביץ' הפך עמוד האש שלה. הכניעה הזו ל"שחייה עם הזרם" (עייזר ויצמן: "רק דגים מתים שוחים עם הזרם"), מעמידה באור מיוחד את האמיצים שמסוגלים להשמיע קול צלול נגד המיליה, ולהיצמד לאמת שלהם. ויואב יצחק הוא כזה. כמעט הייתי אומר - אחד ויחיד.
גם אתה בעברך, מר דנקנר, עמדת איתן במבחן הקשה של ה"שחייה נגד הזרם". אני זוכר שני מקרים בהם הפכת למצורע של החבר'ה, והוקעת אל מחוץ למחנה. וכל זה, רק משום שאמרת וכתבת את האמת שלך, על יקיר השמאל, הסופר הסוטה דן בן-אמוץ, והבעת את דעתך על העוול שבהרשעת אריה דרעי.
האם שכחת את החרם והעוינות כלפיך מאותם ימים? אומנם חלפו 14 שנה מאז פרסמת את הספר על בן-אמוץ, אבל העוינות כלפיך בגין תמיכתך באריה דרעי, הייתה לא מזמן. "היו אפילו שחשבו שהתחרפנתי", סיפרת לארי שביט באוקטובר 2003 ("קו השבר" / הערוץ הראשון). מי שראה את הראיון, לא יכול היה שלא להתרשם מתחושת הגאווה שלך, על שהוכחת לעצמך עמידה בלחץ חברתי קשה מנשוא - רק כדי להיצמד לאמת שלך.
קרה לך משהו רע מאז. צמחה לך דבשת על הגב. לך למראה אמנון, ותראה אותה. המתנה האידיאולוגית שקיבלת משרון, עיקמה את עקרונותיך. למרות שאתה מגדיר את עצמך כדמוקרט, לא יכולת להתאפק מלתמוך במימוש אידיאולוגיה שהובסה בקלפי, ובוצעה באמצעות פתקים שנגנבו מהימין. עכשיו זה אולמרט הנהנתן, שסובב על אצבעו הקטנה את כל חוקרי המשטרה שניסו להפלילו.
יואב יצחק הוא אנטיתזה לעיתונאים כמו אמנון אברמוביץ', שהתקשורת הישראלית משופעת בהם. סקרי האמינות המציבים את הפוליטיקאים והעיתונאים במקום האחרון, היו צריכים להוריד את ערכם של האברמוביצ'ים, ולעורר מבוכה בקרב מנהיגי כלבי השמירה (אתה אחד מהם), וטייקוני התקשורת.
אחוז הצבעה נמוך (למרות קריאתך לציבור), במדינה עם בעיות קיומיות - הוא אות מבשר רע. אסור שהעיתונאים יחיו בבועה של עצמם. הם חייבים להיות קשובים לרחשי הציבור. וקוראי העיתון רוצים את יואב יצחק במעריב. לא בשבילו, ולא נגדך. למען מעריב, ולמען חיזוק האמון של האזרחים בתקשורת, ובדמוקרטיה החולה שלנו...
ולסיום, עוד ציטוט ממאמרך: "מה שעושה מערכת משפט טובה למצוינת, הוא היכולת להודות בטעות, להודות בעוול שנגרם, ולתקן אותו. הודאה כזאת, אינה פוגעת באמון הציבור במערכת המשפט, אלא ההיפך, מחזקת את האמון הזה".
ועל זה, אין לי אלא להוסיף: "נאה דרשת, עכשיו תקיים"...
|
| תאריך:
|
14/04/2006
|
|
|
עודכן:
|
14/04/2006
|
|
נרי אבנרי
|
|
בחג הפסח בו משפחות רבות בישראל נאספות וחוגגות יחד את חג החירות, יש משפחות בהן דלה השימחה. במשפחות אלה שולחן הסדר אינו מלא בכל טוב, והתקווה לחיים בכבוד היא לא כה טריוויאלית. בחלק ממשפחות אלה ישנם אנשים עובדים המקבלים שכר מינימום. חדשות לבקרים הם שומעים את הדיון בנושא העלאת שכר המינימום, ומייחלים שבסופו של דבר שכרם יועלה.
|
|
|
|
|
לפני זמן לא רב שטח מנכ"ל בנק הפועלים, צבי זיו, שהוא אחד ממקבלי המשכורות המופרזות, את משנתו, כי רוב הטענות נגד עמלות הבנקים מתעלמות מהעובדות, והן בגדר הצהרות פופוליסטיות. לדברי זיו, 40% ממשקי הבית (בעשירונים 7-10) הם לקוחות שתורמים הפסדים לבנק.
|
|
|
|
|
העובדה היא שאנחנו חיים בעלמא דשיקרא ואצלנו במיוחד, השקר נהיה הליך חוקי לחלוטין. כאשר אנחנו קוראים או שומעים משהו בכלי התקשורת, כמעט אף פעם לא ניתן לדעת בזמן אמת, אם אמת שמענו או שקר. אנחנו מקבלים את תרבות השקר כעובדת חיים, וכאילו לא ניתן להתנהל אחרת. כאילו זה מחויב המציאות שישקרו לנו; כלי התקשורת, הפוליטיקאים, ובמיוחד השילוב בין שניהם.
|
|
|
|
|
ב-3 באפריל התכנס "פורום הדיאלוג הלאומי" הלבנוני, אך הצליח רק להחליט כי הוא יתכנס שנית בסוף החודש. דפוס זה של התכנסות ודחייה מיידית נמשך מאז חודש פברואר, ונובע מבעיות במבנה הפורום ובנושאים הטעונים אשר עומדים לפתחו. אף אחד משני אלה, ככל הנראה, לא ייפתר בעתיד הקרוב.
|
|
|
|
|
"ויישלחו וייקראו לו וייבואו ירבעם וכל קהל ישראל ויידברו אל רחבעם לאמור: אביך הקשה את עולנו ואתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך". במילים אלה פותחים שבטי ישראל את המשא-ומתן בשכם להמלכת רחבעם בנו של שלמה המלך לאחר מות אביו.
|
|
|
|
|
