התרבות בישראל כסיבה לשכר בעייתי

בעשורים האחרונים, מחקר רב עוסק בהבדלים עמוקים בין מדינות כהסבר לפערים גדולים בשגשוג הכלכלי. בשונה מהבדלים מקורבים: יותר מיכון, טכנולוגיה מתקדמת, השכלה, תשתיות, מדיניות מעודדת יזמה, תחרות, וזכויות קניין, הבדלים עמוקים מסייעים להבין מדוע יש פערים גדולים בסיבות המקורבות. חלק גדול מהמחקר עוסק בפערים תרבותיים. תרבות במובן של אמונות, העדפות ונורמות התנהגות. גם אם אנחנו לא מבינים מדוע במדינות שונות התפתחו ערכים ונורמות שונים (יש על זה מחקר, ויודעים משהו, אבל לא הרבה), ברור לחלוטין שלתרבות יש השפעה על השגשוג הכלכלי. הדוגמאות רבות, אבל כאן אני רוצה להציע שבישראל, בשונה מרוב המדינות המפותחות, יש נורמה של בריונות שהולכת יחד עם סובלנות לבריונות. והנורמה הזו מסבירה הרבה.

למשל, אני מניח שאני לא היחיד שנתקל באזרח שמקבל שירות מפקיד, ומרים את הקול, והשניים מתחילים לצעוק אחד על השני. ממש לאחרונה אחרי נחיתה בנתב"ג ניגשתי לשלם עבור בדיקת הקורונה (האתר נפל, ולא הצלחתי לשלם מראש). בכל מקרה, האיש לפני בתור היה עסוק בלנזוף בקול רם בבחורה הצעירה מאחורי הדלפק. כשביקשתי מהם בנימוס לנסות לשים את הוויכוח בצד ולהתקדם עם התשלום, הבחור פנה אלי ואמר שאמרו לו ככה וככה ולכן הוא עמד כאן בתור אבל מסתבר שהטעו אותו והוא היה יכול לעמוד בתור ולחסוך זמן במקום אחר, "ומה, אני לא צודק"? השבתי לו שאם הוא שואל את דעתי, אז לא. גם אם מישהו הטעה אותך, זו לא אשמתה של הבחורה שיושבת מולך, וגם אם היא עשתה טעות, זה לא מצדיק להרים את הקול.

בבריטניה, למשל, אם אתה מרים את הקול על נותן שירות פשוט לא תקבל שירות. צודק, לא צודק, בכלל לא משנה. אבל בישראל יש סובלנות לבריונות. ואיך זה קשור למבנה השכר בישראל? המגזר הציבורי חריג בהשוואה לעולם בשיפוע של השכר עם הוותק. השכר הנמוך לצעירים והשכר הגבוה הרבה הרבה יותר לוותיקים, ובפרט הפערים בין דור א לדור ב, מזיק מאוד לשירות הציבורי. מחד-גיסא, קשה לגייס צעירים וצעירות, ומאידך-גיסא, הוותיקים והוותיקות מקבלים שכר מופרז על חשבון הציבור. הוועדים אשמים? הוועדים זה האמצעי, אבל ועדים יש גם במקומות אחרים. ובצה"ל אין ועד, ובכל זאת, כפי שמדווח אבי בר-אלי, דהמרקר:

אבי בר אלי, "עובדי נמלים על מדים". באתר דהמרקר 12 בינואר 2022

ארבע תובנות מציף דוח הממונה על השכר בנוגע למדיניות התגמול במערכת הביטחון — ובייחוד מציפה ה"הברקה" שבהשוואה הבינלאומית בין השכר הנהוג בצה"ל, לזה שנהוג בצבאות מקבילים לו במערב. התובנה הראשונה מהדוח היא שמערכת הביטחון היא לא ממש בועה. היא משקפת את חוליי השכר שמאפיינים את כלל השירות הציבורי בישראל — אם כי במידה מוגזמת. הכוונה היא לתשואה לוותק החדה מדי בצבא, שכעת מתברר כי היא גם מופרכת בקנה מידה עולמי. זוהי תופעה שאינה אפקטיבית מבחינת הארגון, עומדת ביחס הפוך לתפוקה ובאה בהגדרה על חשבון הצעירים בעלי הכושר המבצעי, אף שהארגון זקוק להם. בצה"ל, וכך גם בשב"ס ובמשטרה. בין אם אלה מורים במערכת החינוך, סוורים בנמל, שוטרים או נגדים בצה"ל, עיקר ההוצאה על שכר זורם בישראל דווקא לאלה שממילא "מסודרים": דור א', ותיקים ופנסיונרים. אלה לעולם שומרים לעצמם את רוב הקופה, גם במחיר כריתת הענף שעליו ישבו, שעה שאת כספם ממילא שיריינו במנגנונים פנסיוניים מובטחים.

אז מה קיבלנו? בריונות וחזירות, וסובלנות לבריונות וחזירות.