הפריצה המסתורית שאירעה לפני זמן קצר במשרדי מנהל האוכלוסין בירושלים, שבמהלכה ניגנבו תעודות ממשלתיות, עוררה דאגה רבה בקרב חוגים ביטחוניים - מחשש שהתעודות הגנובות הללו ישמשו גורמים עוינים למדינה.
פרשה זו חשפה מחדש בעיה ידועה לכל, הקשורה לקלות הבלתי נסבלת של יכולת הגישה למסמכים רשמיים ואישיים המצויים ברשויות ממשלתיות למיניהן.
שר הפנים הזדרז, אומנם, למנות ועדה פנימית בראשותו של נציב כבאות ארצי, שמעון רומח, עליה הוטל לבדוק את פרטי המקרה ולהמליץ על דרכים לאטימת פרצות ולמניעת הישנות מקרים דומים בעתיד. אבל למרבה האירוניה, לא התכנסה עד כה הוועדה אפילו פעם אחת מסיבות בלתי אובייקטיביות לחלוטין. סיבות אלה משקפות את הגישה הלקויה מיסודה לנושא רגיש זה.
למעשה אין לתלות הרבה תקוות בוועדה זו אם וכאשר תתכנס. שכן הבעיה היא שורשית וחורגת מכתב הסמכות הצמחונית שלה.
מי שמכיר את המציאות העגומה מקרוב, יודע שכדי להשיג מסמכים מסווגים של מוסדות וגופים ממלכתיים וציבוריים, אין כלל צורך ל"הזמין" פריצה, הכרוכה בשותפות לעבירה פלילית. אפשר בהחלט למצוא קשר ישיר או עקיף אל אחד העובדים בעלי נגישות לתיקים, ולקבל ממנו על בסיסי של "טובה אישית" צילום של המסמך או לפחות פרטים מצוטטים בעל פה מתוכו. חובת הסודיות של עובדי ציבור איבדה בצורה משמעותית את הכיסוי שלה.
במקרים מורכבים יותר של חיטוט במסמכיהם של אחרים, הכרוכה בפגיעה בצינעת הפרט שלהם, אפשר לפנות לחוקר פרטי משופשף שקשור ל"מתווכים" היודעים מניסיונם העשיר, תרתי משמע, את מי ובכמה צריך ל"שמן" כדי שהסחורה תעבור לשוכר.
כדי להתמודד עם בעיה חריפה זו, צריך למנות גוף ממלכתי שיפקח באורח שוטף על אבטחת מסמכים של חברות ויחידים מפני כל דרכי הגישה.
רצוי שהפיקוח יכלול גם את משרדי מערכת הביטחון. המציאות העגומה מלמדת שגם משרדים אלה לא סגורים הרמטית בפני גורמים אזרחיים.
