ילדים זה שמחה

אחד הדברים שהבנתי מאז שאני ילדה קטנה, אחרי שהתוודעתי לחבריי האשכנזים בכתה, שמשפחה קטנה, היא ערובה להצלחה כלכלית יותר גדולה, לטיפול וטיפוח הילדים ולהצלחתם בלימודים ובחיים, ואילו אצלנו - בעדה, הברכה בכל הולדת ילד, או ברית מילה, הייתה "שירבו ויהיו לשבעה"! שבע מספר טיפולוגי - ועליו נפל הפור, שהוא ראוי גם להיות מספר הילדים במשפחה מושלמת ושמחה... אלא שמספר הילדים הרב, מחייב את חלוקת "העוגה" למספר רב של נפשות, כך שעם לידת כל ילד נוסף, הנתח שכל אחד מקבל - קטן, ויש מחסור בחום, בביגוד ובמזון.

כילדה, הרגשתי, שהיותנו משפחה גדולה, היא בעוכרנו. מספר האחים הרב שלי, גרם לכך שהרבה דברים שיש לחברותיי, לא היו בהישג ידי. חסרו לי! ועל כן התביישתי במספר האחים שלי. כעסתי על הוריי, שלא הסתפקו בשני ילדים. רציתי "להרוג את אחיי" (לא באמת!) ותהיתי, למה הוריי היו צריכים עוד ילדים, כשאין מקום בבית, ואין מספיק אוכל ובגדים ומעילים ומגפים ושמיכות וגרביים?! הם לא הבינו את זה??? עדיין לא הבינו, כי הם באו עם מטען תרבותי, שראה בילדים ברכה!

ביום שנולדה אחותי השביעית, הבנתי, שאמא סוגרת את "הבסטה", יותר היא לא תלד עוד ילדים. וכשראיתי אותה מדליקה נרות, הייתי בטוחה, שהיא מתפללת ומיחלת לעוד ילד. חשבתי שכדי להיכנס להריון, צריך להתפלל לאל עליון! דאגתי נורא! הרי אנו כבר שבעה! הברכה כבר התקיימה! למה צריך להתפלל לעוד ילד? די! יש לי שתי אחיות קטנות בובות ואהובות, איפה נלין עוד ילד? אחותי התינוקת ישנה על כורסה, שאמא עליה חיתול פרשה והצמידה אותה למיטתה. איפה היא תשים עוד תינוק בחדר הילדים הצפוף במיטות, שבכל אחת ישנים שני ילדים, ואין מקום לשים בו שולחן להכין עליו שיעורים!

הייתי עוקבת אחר בטנה של אמי, מנסה לעשות לה "צילום רנטגן", ולראות אם היא סתם תופחת ומשמינה, או שבבטנה עוד תינוקת ישנה! כי היא שוב ושוב מדליקה נרות ומתפללת, ואני נחרדת, פוחדת, למה היא צריכה עוד ילד??? אף פעם לא העזתי לשאול אותה את השאלה: "אמא את הרה"? ובתוך נפשי הייתי מתחבטת ומתלבטת ורק רוצה לדעת שאין לה בבטן עוד ילד, כי אני מבינה, שאם היא תלד לנו עוד אח, משהו מהמעט שאנו מקבלים יילקח! עברתי ימים קשים בפחד אימים, שאמא עלולה להיכנס להריון ולא הבנתי, למה היא צריכה להתפלל לעוד תינוק?! יש לה בנים ובנות ולגדל אותם לבד קשה לה מאוד. ומבעיות היא ש‍ֹבֶעָה, כי יש לה "שִבְעָה", כמו שהברכה עליה צוותה! אז למה שמונה, או תשעה, או עשרה, האם היא רוצה לקבל את "פרס בן-גוריון"?!

ידעתי שאם אימא תלד עוד ילד, אני אצטרך להיות המטפלת. כשאמא עשתה את מלאכות הבית, אני החזקתי את אחיי התינוקות בזרועותיי (לא הייתה להם עגלה או עריסה, או לול!), הכנתי להם דייסת קורנפלור, האכלתי אותם, הרגעתי אותם כשהם בכו, השכבתי אותם לישון, ואם היה להם חום, ואם הם צריכים חיסון, לקחתי אותם לרופא. די! אני בכתה ה' או ו' או ז' ויש לי הרבה יותר שיעורים - וזמן אין. מספיק! יש לי שלושה אחים ושלוש אחיות ואני רוצה בשקט לחיות בלי עוד מחויבויות...

פרועה ופצועה

ואמא, מה היא צריכה את כל המהומה! היא הגיעה ארצה עם שלושה ילדים ופה נולדו לה ארבעה "צברים" נוספים בתנאים לא תנאים. כל לידה של אימא - בשבילי הייתה טראומה. היא בבית לבדה, בלי אבא - בעלה, שיהיה לידה, ויקח אותה לבית החולים, ויטפל בנו הילדים! פעם היא ילדה בלילה בצריף בעזרת המיילדת הזקנה, כשארבעת ילדיה ישנו לידה, ואבא לא היה לידה, ובלידה אחרת השכנים הזעיקו אמבולנס ולקחו אותה לבית חולים, ונשארנו לבד בבית - ילדים קטנים ומיותמים, עד שאיזה דודה ריחמה עלינו ובאה לטפל בנו. ולא אשכח שבדיוק כשעליתי לכתה ב', אימא נלקחה לבית יולדות, ואבא בשדרות, נולדה לי אחות - הששית במספר, היו לי צמות ארוכות ובכול בוקר אימא סרקה אותי וקלעה לי צמות. איש לא לקח את התפקיד לסרק אותי במשך שבוע ימים.

הייתי צריכה להתחיל ללמוד בכתה ב' החדשה והטובה במרכז המושבה, ואבוי לבושה - לבוא כל בוקר לבית ספר פרועה, ובנפש פצועה. זה היה זוועה... איש לא ליווה אותי לבית הספר במרכז המושבה, ולא ידעתי להגיע ברגל לאותו בית ספר, כי טעיתי ופניתי ברחוב אחר, שלא נמצא בו שום בית הספר, אחרי שהלכתי לבד כחצי שעה ברגל. הרגשתי תועה, אובדת ואבודה, ובעיניי דמעה! חזרתי ללמוד בבית הספר הקרוב, ואני פרועה, מתביישת ולא רגועה!!! המורה שראתה אותי נדהמה - הייתה בטוחה שאני יתומה! אמרתי לה, אל תדאגי, יש לי אימא והיא בבית חולים שם ילדה לי אחות, ואבא לא אתנו - הוא בשדרות, וכשאמא תשוב מבית החולים, היא תחפוף לי את הראש ותקלע לי צמות ואני שוב אראה טוב... את הבושה הזו אני לא שוכחת והיא כל הזמן בלבי נוכחת. ולא רצתי שאמא תלד עוד פעם אחת ושלנצח בחיינו תהיה נוכחת.

לא יכולתי להירגע, כל עוד חששתי שאמי שוב הרה! עברו שנים, עד שיכולתי להיות רגועה. אם לא הרתה שוב, ולא ילדה ילד שמיני, ותודה לאל, שלא עברה את מכסת הברכה "שיהיו שבעה", זה מספיק!!!

כשהתחתנתי ולא יכולתי להיכנס להריון, חשבתי, ריבונו של עולם, למה אין שוויון?! אתי אתה מקמץ, ובלי למצמץ לאמא שלי נתת שבעה, ולי אף לא ילד אחד! האם זה צודק?! האם רצית להראות לי את ערכו של כל ילד, כי לא הייתי מעוניינת שלאמא יהיה עוד ילד, רצית שאבין שילדים הם ברכה!!! ידעתי! אבל, כדי לגדל ילדים, נחוצים אמצעים ולמה ללדת ילדים לדלות ולסבל?!

כילדה, שאפתי בעצמי להקים משפחה קטנה כמו של חבריי האשכנזים. כעסתי על הוריי, שלא הסתפקו בשני ילדיהם הגדולים - אחי הבכור ואני, כי אז היינו משפחה קטנה כמו אצל שאר חברותיי האשכנזיות, והמצב הכלכלי בבית היה הרבה יותר טוב, והיה נמנע מאתנו המחסור, והבית היה רגוע יותר, ונקי יותר, ויכולנו לאכול פירות ובשר, ולא רק לחם עם מרגרינה וסוכר, ולא הייתי צריכה "להתבייש" שאני גרה בבית קטן וצפוף, שרציתי ממנו לעוף.

קלטתי שדלות האמצעים נבעה ממספר גדול של ילדים, שאפיינו משפחות מעדות המזרח. לעתים כששאלו אותי כמה ילדים במשפחה שלנו, שיקרתי!!! עניתי: שניים - אחי ואני, כדי ליצור תדמית יותר חיובית ולהראות שאני ממשפחה מתוקנת, שיודעת מה זה תכנון משפחה, ולא סובלת משום מצוקה (כי לגלות מצוקה - זו בושה). הייתי חייבת לשקר, כדי שאוכל להתקבל לחברה שאני רוצה להידמות לה. כל כך רציתי להיות בת הארץ הזו, שעשיתי הכול, כדי לבדות לי תדמית יותר חיובית, בכוונה להגשים אותם בעתיד...

עוני ועליבות

גודלה של משפחתי היה בעוכריי, והוא מצביע על נחשלות! בעיקר לאור העובדה שהמשאבים היו מוגבלים, ולא ניתן היה לספק את כל צורכי הבית והילדים, כי הגענו לארץ חסרי כל ממדינת עולם שלישי והיא השפיעה על הילודה, על השפה, על המבטא, על צבע העור, ועל הרבה דברים שאותם מי יספור. לא יכולתי להתגאות באחיי הקטנים, זבי החוטם, שאיש לא מלווה אותם לגן ולבית הספר. וכשהם לא הכינו שעורים, המורים שלהם היו שולחים לקרוא לי מהכתה, ומתלוננים שאחי או אחותי לא הכינו שעורים ושאעזור להם בלימודים, כי אני האחות גדולה! כל המורים ידעו, שאני תלמידה טובה ושאבי המורה לא בתמונה. דאגתי שאחיי יעשו שיעורים ואם היו להם קשיים - עזרתי להם. כילדה, לא ראיתי שום ברכה בכך שאנחנו משפחה גדולה, ושעלי לקבל אחריות על האחים שלי שילמדו ושלא יכתימו את שמי!

ככל שנעשיתי מודעת יותר לגורמי העוני ולעליבותה של משפחתי, כך הלכתי והתרחקתי ממנה! רציתי להיות שונה, שלא ידבק בי רבב... שאפתי, שביתי יהיה אחר... נדרתי לתקן את המעוות, וידעתי שהכי חשוב, שאלמד ואצליח ויהיה לי מקצוע, אעבוד, ואגדיל את הכנסת המשפחה, ולא אדע מחסור. לקנות השכלה בגיל הזה, הייתה התשובה היחידה שתאפשר לי להגיע למטרה.

כילדה, כששאלו אותי, "כמה ילדים את רוצה שיהיו לך?" עניתי – "שניים". זה לא שקר, זה מה שנראה נכון בעיניי (בשמחה ילדתי שלושה – הראשונים היו הבנים, ורציתי גם בת – רציתי ללדת ולגדל את עצמי מחדש!!!). לא רציתי משפחה "מרובת ילדים"... כמו זו של הוריי, שראיתי בה את כל הסיבות לנחיתות שבה חשתי. לא ראיתי בגודל המשפחה שום ברכה, בוודאי לא בתנאים שבהם גדלנו. אז לא דברו על משפחות "ברוכות ילדים", אלא משפחות "מרובות ילדים", כאילו מדובר בילדים רבים מדי, מיותרים, שלא היו צריכים להיוולד! לא הבנתי אז, שמספר הילדים הרב, הוא חלק מהתרבות שאנשים צמחו בתוכה, מרמת השכלה נמוכה וממעמדה הנמוך של האישה, שלרוב לא למדה ולא ידעה קרוא וכתוב, ולא היה לה מקצוע, ולא עבדה ולא הרוויחה כסף, וכל יעודה, היה ללדת ילדים, וכמה שיותר בנים, הרי זה משובח! בלי לחשוב מהיכן אמצעים לגדלם היא תיקח.

הערכתי את הנשים השכנות במעברה, שיצאו לעבוד בבתי אריזה לפרי הדר, או בבית חרושת לצמר, או בקטיף הכותנה. היו גם מעט שעבדו כעוזרות וכשרתות בבית הספר, או במטבח של בית הספר, או של בית חולים, והביאו אוכל לילדים!!! אמי לא יצאה לעבוד בעבודות כפיים, כי הספיקה לה המשפחה שהעסיקה אותה שבעתיים, וזה לא כבוד בשביל אבא, ירום הודו! שאשתו תעבוד בחקלאות או במשק בית!!! ואני כשראיתי את המצוקה ואת המחסור ואת המריבות בין ההורים על כמה לירות, יצאתי אחרי בית הספר וחפשתי עבודה בשדות החקלאיים – באסוף תפוחי אדמה, או בוטנים ואפילו בקטיף אפונה! ואם לא רימו אותי, ואם שלמו לי כמה גרושים, נתתי אותם לאמי, והשבעתי אותה שלא תספר לאבא שעבדתי בשדות, כדי שזה לא יפגע לו בכבוד!
כששמעתי את השיר "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה", שכתב יהושע סובול ושם שלמה בר וגם ריטה, זה הזכיר לי תקופה.

"תביאו ששה תביאו שבעה
תביאו שמונה ילדים
זאת לא בדיחה
הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים
תביאו תריסר ולמה לא חי?
תביאו עשרים ילדים
אלוהים כבר יתן
הסעד גם כן
מה שצריכים ילדים
......
לאחד הוא דוחף כסף, כוח וכיף
ולכם הוא נותן ילדים...

עדות המזרח

למי הייתה הפניה? "תביאו ששה, תביאו שבעה, תביאו שמונה ילדים" זו שמחה וזו ברכה והמדינה צריכה הרבה צעירים נחמדים, שכדי לגדל אותם צריך את עזרת האל ואת הסעד גם כן. כדי שיוכלו לשאת בגאון את "פרס בן-גוריון" על סך 100 לירות. בספר הזיכרונות בסוף כתה ח' נהגו לצטט משפט: "עשרה בנים ללדת/ למען המולדת/ לשאת בגאון/ את פרס בן-גוריון" (1962). לעודד ללדת עשרה ילדים, כשלמשפחה אין מזון ולא דיור הולם ולא מקום בלב, תמורת מאה לירות??? להגדיל את המצוקה במקום לצמצם אותה?! לא היה קשה לעודד את בני עדות המזרח, כי הם באמת חשבו, שילדים זה שמחה וברכה, וזה היה חלק מהתרבות שלהם – משפחות גדולות, והם יזכו ב-100 לירות ו"תיפתרנה הבעיות"!!! למה לא עודדו אותם לתכנן את גודל המשפחה, כדי שלא יצטרכו סעד מהמדינה??? כי מי שקלט שילדים אינם רק שמחה וברכה, אלא גם הוצאה והשקעה לא קטנה, הבין, שצריך ללדת פחות ילדים – את זה הבינו האשכנזים הנבונים, שלא נענו לקריאה ללדת עשרה ילדים תמורת 100 לירות! ומצבם היה הרבה יותר טוב ומהם היה צריך ללמוד!!!

במהלך שנות המדינה - ההשכלה עלתה. חוק "חינוך חובה חינם", חייב ואפשר לכל הילדים לסיים שמונה כתות (בשנים הראשונות של המדינה – זה לא היה מובן מאליו), אחר כך עשר כתות, ולבסוף שתים עשרה שנות לימוד. חינוך חובה חינם בתיכון, אפשר לכל האוכלוסייה בכל הארץ ללמוד לבגרות ולהגיע לאוניברסיטה, מבלי שיצטרכו לצאת לעבוד וללמוד בערבים (כמו שאני נאלצתי לעשות), או להפסיק את הלימודים, כי אין אמצעים. במקביל עשו גם אינטגרציה, שעוררה ויכוחים גדולים, האם ילדי שכונת התקווה יוכלו ללמוד עם ילדי צפון תל אביב? הרי זה עלול לגרום להורדת רמת הלימודים! למרות הוויכוחים בציבור, הלכו על זה!

עם השנים הפערים צומצמו! חלה עליה ברמת ההשכלה וההכשרה המקצועית וגידול בשיעור האקדמאים, גם בקרב נשים. שיעור הנשים העובדות עלה, חלה עליה ברמת ההכנסה, וכל אלו הביאו לצמצום הילודה (בקרב כל העדות). זה אפשר לרבים מיוצאי המזרח להתברג בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה, בתקשורת, באומנות, בספרות בקולנוע ויש גם לא מעט יופי במלכות היופי שנבחרו! קשרי נישואים בין העדות התרחבו, פערים הצטמצמו וזה לא היה יכול לקרות ביום אחד. כדי שזה יקרה היו חייבים להעניק השכלה חינם, ולשם כך דרושים משאבים ותקציבים וכוח אדם וזמן. כמעט כל אלה שגדלו במשפחות גדולות, לא נוהגים כמו ההורים, והם יולדים פחות ילדים, ומצבם הכלכלי לעין ערוך הרבה יותר טוב.

השיפור במצב הכלכלי של המדינה, מאפשר היום קליטת עולים הרבה יותר טובה מאשר בשנים הראשונות לקום המדינה. היום לא מרכזים את העולים החדשים ב"גטאות" על בסיס מוצא אתני ולשוני, אלא נותנים להם לבחור היכן הם רוצים לגור על-ידי הענקת "סל קליטה". מי שיש לו אפשרות כלכלית, אולי יעדיף את ערי המרכז וירושלים, ומי שאין לו דבר, מלבד "סל הקליטה", יעדיף לגור בישוב מרוחק (לרוב בעיירות פיתוח, שעם הזמן הפכו לערים), שבו יש היצע גדול של דירות פנויות במחירים זולים בצורה משמעותית בהשוואה למרכז המפוקק, וכך לתרום לעירוב האוכלוסייה – ותיקים ועולים - יוצאי המזרח עם יוצאי מדינות חבר העמים ואתיופיה. משכילים ובעלי מקצועות חופשיים יחד עם משכילים פחות ועובדי כפיים, שמתחככים במקומות העבודה, בבתי הספר ויוצרים חברה שהיא תערובת מצוינת שמפרה את עצמה. עולים אלה תורמים לגידול האוכלוסייה ביישובי השוליים, שזה יעד לאומי במדינה שרוב אוכלוסייתה יושבת במרכז.

קשה לי עם אלה שמדברים על "ישראל השנייה". אין "ישראל שניה!!!" בשום אופן אין לפלג את המדינה לשתי ארצות. כולנו רוצים להיות שייכים ל"ישראל האחת והיחידה", שיש בה אנשים מכל גוני הקשת, מכל העדות, מכל הצבעים והגזעים ומכל הדתות ומכל רחבי הארץ, ויש בה אנשים שמכל מיני סיבות, הצליחו יותר, ואנשים שהצליחו פחות, ואסור לבדל אותם משאר האוכלוסייה, ולומר עליהם שהם "ישראל השנייה"! אני לא מוכנה שמישהו יעז לקרוא לי "ישראל השנייה" רק בגלל מוצאי. הסיווג הזה מרתיח אותי. כל חיי עשיתי כל שביכולתי, כדי להיות כמו כולם, ולא להתבדל ולא להרגיש נחותה! לא ציפיתי לעזרה משום גורם, הלכתי לבד בדרך קשה, ולא ויתרתי על "תעודת בגרות" ועל חרות להגיע לאן שאני רוצה... לא מגיע לי להיות לחלק מ"ישראל האחת"?! למה ליצור הפרדה?! למה לפלג?! למה לסכסך בין העדות השונות, שחיות יחד בשלום ופועלות ועוברות "כור היתוך" ולומדות האחת מן האחרות וכולן מנסות להידמות ולקחת מכל עדה את הטוב.

נכון, שאנו בנויים מפסיפס עדות ותרבויות, שלכל אחת יש את הייחוד שלה. זה היופי שלנו! באנו מארצות שונות אחרי אלפיים שנות גלות, כשבכל מדינה התפתחה מסורת ותרבות שונה, והיסטוריה שונה, כשהמכנה המשותף שלנו הוא הדת היהודית, שבזכותה קלטה אותנו המדינה. איפה יש עוד מדינה כזו בעולם??? יש פה מגוון של אנשים, אך רוב רובה של האוכלוסייה שיושבת פה בציון, רוצה להרגיש שייכת ולא נדחית, בגלל שונות כזאת או אחרת, וכולנו רוצים להיות עם אחד. וכמו שלמדנו להעלות על שולחננו ובמסעדות, מאכלי עדות, והאוכל הפך ל"מעורב ישראלי" טעים להפליא! וכמו שלמדנו לכבד ולחגוג יחד את המימונה, את הסהרנה ואת הסיגד של יהודי אתיופיה, עלינו ללמוד וללמד על העדות השונות ולתת לכל עדה את מקומה בתרומתה למען המדינה וללמוד על הצלתה ועל קידומה ולהראות את התהליכים שעברו עליה.