"פגסוס" היא תוכנה שפתחה חברת NSO הישראלית שמאפשרת חדירה למכשירי תקשורת אלחוטית, במיוחד טלפונים סלולריים, לביצוע סריקת התכולה האגורה בהם, "שאיבתה" והעברתה למרכז השליטה המבצע את הפריצה. הרעש הציבורי סביב נושא זה טשטש מעט את ההבדל בין החברה לתוכנה. מובן שמוקד הדיון הוא התוכנה ותכונותיה היחודיות, במיוחד כאשר הופכים אותה לכלי אפקטיבי מאוד במאבק נגד פשיעה אזרחית או לאמצעי ריגול נגד אויבים חיצוניים. המתנגדים העיקריים לשימוש בכלי זה הם כצפוי עבריינים ואויבים בכוח או בפועל. וכידוע, גם ידידים מרגלים אלה נגד אלה וביניהם בולטים אבירי המוסר האמריקניים. כמו-כן, מתנגדים לשימוש בה אבירי חופש הפרט המקדשים לעיתים קרובות את זכותם תוך התעלמות בוטה במפגיע מזכויות זולתם.
עלילות הן "סיפורי הרפתקאות" ועלילות הן גם "סיפורים שלא היו ולא נבראו".
הסיפור כולו בנוי סביב שתי עלילות: "עלילות NSO" - החברה שפיתחה, מפעילה ומשווקת את התוכנה, ו"עלילות המוסר ההוטנטוטי הישראלי", שמבקש לשפוך את התינוק עם המים. זאת, משום שנדמה לו שהבעיה היא טכנולוגית, בעוד שכאשר היא נוצרת, בסיסה הוא רציונלי-מוסרי-משילותי.
במקרה של חברת NSO, במיוחד לאחר הראיון הפומבי עם מנכ"ל החברה,
1 מדובר בעלילות תרתי-משמע: סיפורי הרפתקאות וגם "עלילות שווא" - סיפורים שלא היו ולא נבראו. מערכת "פגסוס" היא פיתוח מבריק של מדינת-ישראל המעניק לה כמדינה לא גדולה הנתונה באיומים, מלחמה וטרור חיצוניים ופנימיים לצד איומי פשע מאורגן יתרון יחסי על יריביה. בין היריבים שקולם נשמע, נמצאות כמובן מדינות גדולות כארה"ב וצרפת (שהתבטאו בנושא בפומבי בשפה גסה למדי) ולצידן חברות סייבר ענקיות שמבינות היטב את משמעות היכולות הישראליות מול מעשיהן הגלויים והסמויים. המדינות הגדולות סבורות שמגיע להן עולם ומלואו בזכות גודלן, ו"בעולם-הכוח" הדבר נכון ברוב המקרים אך "בעולם- המוח", כללי המשחק מעט שונים. גודל איננו תכונה מוסרית או איכותית שמצדיקה "דרך-ארץ"; כוח הוא תכונה המאפשרת דורסנות ונצלנות, ולרוב גם מנוצלת לתכלית זו.
תפקיד תוכנת "פגסוס" הוא בין היתר למתן יכולות אלה ע"י חשיפתן מבעוד זמן לגורמים המוסמכים בישראל. הוא הדין גם בחברות הענק "חובקות-עולם" דוגמת "פייסבוק", "גוגל" ודומותיהן, שאינן צימחוניות כלל ועיקר, אך עם זאת ברור שמדינות ואירגונים הם ישויות שונות ושלכל קבוצה תרבות ודפוסי התנהגות שונות. מבחינה זו חברת NSO היא יצרנית חשובה מאוד לביטחון הלאומי המוכלל של ישראל בג'ונגל התקשורתי המניפולטיבי של עולמות האינטרנט והסייבר האבסולוטי.
כמו בכל נושא, האדם עושה את המכונה ולא להפך. על-כן, NSO אינה מייצגת ערכי מוסר אלא כישורים טכנולוגיים יוצאי-דופן, ששימוש נכון ומוסרי בהם הוא ברכה ושימוש מניפולטיבי או דורסני בהם הוא עוול או פשע. אין שום יסוד רציונאלי ליחס למערכת "פגסוס" תכונות אופי; אלו שמורות למשתמשים: החברה ובעליה וממשלת ישראל מצד אחד, ורוכשי התוכנה מן העבר האחר.
חלק ממלחמות העתיד
"פגסוס" היא מערכת אמל"ח בתחום הסייבר ואין צורך להתייחס אליה אחרת משום בחינה. קיימות כבר היום ותהיינה בעתיד מערכות רבות נוספות בתחום זה במשמעותו הרחבה. הואיל והוא עתיד להיות חלק ממלחמות העתיד, יש לנהוג בו באותם שיקולים בכדי לא ליצור חוסר איזון מלאכותי אצל "מדינות נאיביות או כסילות" מול יריבותיהן. מותר ואף רצוי בקונטקסט זה לעדכן מפעם לפעם את כללי המכירה והפיקוח, אם הדבר משרת אינטרסים ישראלים, אך אין צורך או הצדקה ליותר מכך. אובססיית "זכויות הפרט" המשתוללת בכל מקום שעליו השתלט נגיף "האנרכיה הפוסט-מודרנית", אינו צריך להיות גורם בשיקולי שיווק אמל"ח בכלל משום שהוא בלתי רציונלי בחלק מהמקרים ובלתי-פרופורציונאלי באחרים. עליו להיות מרכיב בחוק המקומי, על כי רק החוק הוא שאמור לנהל את חיינו ולא משטר הרחוב או האלימות המילולית של רשתות התקשורת.
יש מי שמתייחס ל"פגסוס" כאל סייבר התקפי, גם כאשר ליבת השימוש בפועל היא הגנתית. מידע שנשלף ממערכות ובסיסי נתונים עשוי כמובן לשמש גם למטרות התקפיות. נראה שהחשש האמיתי של המקטרגים הוא בעיקר בתחום האישי. היקף החריגות מנורמות מקובלות אצל בכירים במילייה הפוליטי והציבורי הוא עצום ו"זיהומה" של דמות כזו או אחרת במעשים שיש בהם עוון או קלון הוא איום פוליטי מוחשי על עתידה ומעמדה. לפיכך, קיים רצון עז להסתיר את הדברים ולשם כך מותר כביכול לקטרג גם על מערכות המשרתות את טובת הכלל; אל לציבור להיכנע לגחמות אלה שאינן משרתות אותו.
2 למעשה, המאבק האמיתי מתנהל בין שאיפתם של קברניטים ותאורטיקנים אוטופיסטים להגן במובן הרחב על אינטרסים אישיים אך להציג זאת כהגנה על האינטרסים הציבוריים והלאומיים, לבין איומים של ממש על האינטרסים של כלל הציבור. גם אם NSO אינה שואבת את המידע בפועל אלא מאפשרת גישה לצד שלישי בעל עניין למידע "נבחר", היא חלק מיכולת שאיננה בנמצא בלעדיה. ומאידך-גיסא, המידע הנשאב והשימוש הנעשה בו אינם בשליטתה ואינם באחריותה, בדומה לכל אמל"ח אחר.
ישראל, כמי ש- NSO נמצאת בה ופועלת מתוכה, חייבת להגדיר כללי משחק ברורים לגבי השימוש הצבאי והאזרחי המותרים בה - חוקים המיועדים למכירה לצד שלישי וכאלה המיועדים לשימוש בבית; למעשה היא כבר עשתה זאת. מעדויות שונות לרבות דברי המנכ"ל לעיל, ברור שישראל הגדירה חוקים כאלה לגורמי הביטחון הממונים על היתרי הייצוא, למשטרה ולשב"כ העושים שימוש לצרכי פנים ולגורמים המאשרים ייצוא המערכת. בתחומי ישראל מופעלת המערכת כפי שגם נמסר ע"י דוברי המשטרה על-פי החוק, דהיינו: בהיתר של שופט כל אימת שעשויה להתבצע חדירה לתחומי הפרט.
בדומה לכל מערכת אקטיבית רגישה (ירי, פיצוצים או כ"ב) יתכנו תקלות תפעול. את אלה חוקרים ויש לחקור תמיד ולתקן. מאידך-גיסא, החוק הישראלי תקף אך ורק בישראל ולכן לא ניתן להכילו על צד שלישי אולם ניתן לסייג את כללי הפעלת המערכת בסייגים המקובלים "בחוק הבינלאומי", מתוך הבנה שלימה שהחוק הבינלאומי לפחות בחלקו לגבי רוב המדינות וכמעט בכל תחום מתחומיו הוא בגדר המלצה... כך או כך אל לישראל להתיימר להיות שוטר העולם או להתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות. שמורה לה הזכות לסרב למכור את המערכת, אבל יש לכך מחיר פוליטי ולעיתים גם כלכלי, ואל לנו להיות "שוטי הכפר".
חברת NSO היא בהחלט חברה קונסטרוקטיבית וחשובה בעולם "שחוקי חמורבי" של חלק מסוים ממנו ו"חוקי האנרכיה" של חלקים אחרים מנסים להפוך לשליטים האבסולוטיים בו. מי שמחפש עולם טוב יותר חייב דווקא להצדיק את השימוש "בפגסוס" כאמצעי למאבק בשני הכוחות הבלתי-מרוסנים הנ"ל.
תהיה זו איוולת מוחלטת אם ישראל תיכנע לגחמות זרות או מקומיות בשאלת השימוש או השיווק ליצוא של מערכת "פגאסוס". נכונה ההחלטה למכור את המערכת למדינות בלבד אף על-פי שהיא מצמצמת מאוד את השוק הפוטנציאלי. אין להיגרר למגבלות שאינן מחויבות המציאות רק משום שמדינות זרות מעדיפות "עולם פתוח" לכאורה, שהוא למעשה עולם דורסני בו "כל ד'אלים גבר". אל לישראל לקבל כמנטורים את אלו שהאלימות "הפרטית" שלהם קרובה לליבם ולא ביטחונו של ציבור החפים מכל זימה או מזימה.
