קשה מאוד, אבל אפשרי וחיוני, לשקם את האמון במשטרה

כאשר קבוצת כדורגל כושלת, בדרך כלל מחליפים את המאמן. לא תמיד זה הכי מוצדק, אבל זה הצעד הכי פשוט לביצוע. אי-אפשר להחליף את כל הסגל, וההנהלה לא תודה שהיא פישלה במינויו – אז מביאים מישהו אחר. לפעמים זה באמת הצעד הנכון והמאמן החדש מצליח יותר מאשר קודמו. משטרת ישראל חשובה לא פחות מקבוצת כדורגל, וגם בה אין מנוס מלהחליף את האדם העומד בראש המערכת המקצועית.

קובי שבתאי הוא המפכ"ל מזה שנה וקצת. לפני כן היה מפקד משמר הגבול ואיש אינו חושד שיש לו קשר לפרשת פגסוס. אבל מאחר שהבעיה של המשטרה הרבה יותר עמוקה מאשר הפרשה הנוכחית, גם הפתרון חייב להיות הרבה יותר עמוק. המשטרה איבדה את אמון הציבור, וזה עלול להיות קטלני – פשוטו כמשמעו. או שהציבור לא יתלונן על פשיעה, או שיהיו מי שיקחו את החוק לידיים ויעשו את מה שהמשטרה אינה עושה, או שהפשיעה תגיע לממדים מפלצתיים. יש סימנים ברורים לכך ששלושת הדברים כבר מתרחשים. ובמצב כזה, מי שבא מתוך המשטרה אינו יכול לשקם אותה וממילא אינו יכול להשיב את אמון הציבור בה.

את שבתאי צריך להחליף, ולא משום שהוא אשם או לא אשם במצב הנוכחי, ובלי לחכות למסקנות ועדת מירון בעניינו. הוא פשוט לא האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. המשטרה צריכה מפכ"ל מבחוץ – אלוף במילואים, מישהו שמגיע מצמרת צה"ל, הגוף הנהנה מאמון ציבורי גבוה, בו יש תרבות אחרת לגמרי של נטילת אחריות והפקת לקחים, וחוסר סובלנות להפרות של החוק והמשמעת. צריך כאן קודם כל מנהיגות אחרת, שתביא תרבות ארגונית השונה ב-180 מעלות מזו שקיימת כיום במשטרה. בלי זה, כל השאר לא יקרה.

תארו לעצמכם מצב בו אדם יודע, שאם ישקר על מעשיו – עונשו יהיה חמור עוד יותר מאשר המעשה עצמו; ושאם יאמר את האמת, יש סיכוי שעונשו יהיה קל יותר. זה בעצם מה שאמור להתרחש מאליו, אבל כידוע לכולנו זה לא ממש קורה. אבל כאשר עסקינן במשטרה, יש חשיבות עצומה לכך שזה כן יקרה.

שוטרים מרשים לעצמם להפר נהלים ולעבור על החוק, כי הם יודעים שלאחר מכן יוכלו לשקר ולטייח – ולעיתים אף יקבלו סיוע ואפילו גיבוי מחבריהם ואולי אף ממפקדיהם. בחלק לא קטן מן המקרים בהם שוטרים עומדים לדין על אלימות כלפי אזרחים, מתברר שהם גם מסרו דוחות פעולה כוזבים כדי להצדיק את מעשיהם (הטריק הכי ישן בספר: לטעון שהאזרח הוא שתקף את השוטר). הדברים הגיעו עד כדי כך, שלפני מספר שנים קצינים בדרגות ניצב ותת-ניצב פברקו דיווחים על "פעולות בתפקיד" כדי להצדיק נהיגה במהירות מופרזת. דומני שלא תופתעו אם אספר לכם, שהם לא שילמו מחיר כלשהו.

עכשיו בואו נחשוב מה יקרה אם שוטר יידע, שעל שקר מהותי – הוא עלול לעוף הביתה כמו טיל. שימו לב: שקר מהותי, לא דיווח על חריגה של כמה דקות ביום העבודה, אלא דוח כוזב שמטרתו להסתיר עבירה, דוח כוזב על הוצאות שכר דירה (גם זה קרה לא פעם) וכדומה. שוטר כזה צריך לקבל תוך 24 שעות זימון לשימוע לפני פיטורים, ואם יוכח ששיקר – למצוא את עצמו מחוץ למשטרה בתוך 24 שעות נוספות. אני מוכן להתערב, שאחרי כמה מקרים כאלו – אם הם יזכו לתהודה מירבית במשטרה – החשש מפני הענישה על השקר יוריד מהותית את מספר העבירות והחריגות. גוף שיש בו שקרנים, לא יכול לזכות באמון; לכן, הצעד הראשון חייב להיות להיפטר מהם.

למשטרה יש חטיבת דוברות ענפה, עם עשרות שוטרים, אבל היא לא מדברת עם הציבור. כבר עמדתי כאן שוב ושוב על התשבחות העצמיות המביכות הממלאות את הודעות הדוברות, שכמובן עוסקות רק בהצלחותיה של המשטרה – כאילו מדובר ביחצ"ן מסיבות שתפקידו לפאר את המועדון. אז מי שמכיר את הודעות הדוברות מתייחס אליהן בגיחוך ובספקנות, ומי שאינו מכיר – גם לא הפסיד כלום, וגם מקבל את המשטרה רק דרך המסננת של התקשורת.

כאן השינוי צריך להיות כפול. ראשית, הדוברות חייבת להיות מקצועית ועניינית (וגם למסור שמות של נחקרים, במיוחד כאשר מדובר באישי ציבור; היום זה פשוט אבסורדי), לא להפציץ את התקשורת בהודעות חסרות חשיבות, ולא להתחמק ממידע יזום במקרים בהם לא ניתן לדווח על הצלחות. כדאי גם שדוברי המשטרה יבהירו למפקדיה, שמגיפת איסורי הפרסום שהיא מבקשת ומקבלת – שניים-שלושה ביום ממוצע – רק מלמדת שההדלפות באות מתוכה, ומוטב להילחם במדליפים מאשר לפגוע בחופש הביטוי ובחופש העיתונות.

שנית, המשטרה צריכה ליזום דו-שיח עם הציבור והתקשורת – החל מהמפכ"ל וכלה במפקדים ובשוטרים ברמת השכונה. היא תוכל לשמוע מה מציק לאזרחים, ותוכל להשמיע מה היא עושה ולאן ניתן לפנות. ביצירת אמון אין תחליף להיכרות האישית והבלתי-אמצעית, ובלעדיה ודאי שלא ניתן לצאת ממשבר כה קשה כמו זה שהמשטרה נתונה בו עכשיו. אם אין שוטרים ברחובות, אז לפחות שנדע מי יושב בתחנות.

שוטרים שסורחים כמעט ואינם נותנים את הדין. מח"ש סוגרת את רוב התלונות בלי לבצע אפילו בדיקה ראשונית, ומבין אלו שנחקרות – רק בודדות מובילות לכתבי אישום פליליים. עוד כמה תיקים עוברים למישור המשמעתי, למרות שבדרך כלל מדובר במעשים פליליים (הטרדות מיניות, תקיפת אזרחים, חדירה למאגרי מידע, קבלת דבר במרמה ועוד), ושם – כפי שאנחנו מראים מדי רבעון – העונשים הם לרוב מגוחכים בעליל. איכשהו, קשה להאמין שכמעט כל התלונות נגד שוטרים הן עלילות מצד אזרחים מתוסכלים ואולי אפילו מצד עבריינים; ההיגיון ונסיון החיים מלמדים, שהטיפול העלוב בהן הוא תוצאה של חוסר רצון ואפילו טיוח.

הבעיה הבסיסית היא ניגוד העניינים המובנה של מי שאמור לחקור ולהעניש שוטרים שכאלה. כחלק מן הפרקליטות, מח"ש אינה יכולה להתעלם מהעבודה הצמודה עם המשטרה ומן הצורך – הבאמת חיוני – בשיתוף פעולה בין שני הגופים. מח"ש צריכה לצאת מן הפרקליטות ולעבור למקום בו תהיה עצמאית באמת, ולא כפופה לפרקליט המדינה שבמקביל עובד עם המשטרה. אפשר להעביר אותה למשרד ראש הממשלה, אפשר להעביר אותה למשרד הפנים. ואילו ההליך המשמעתי מבוצע כל-כולו בתוך המשטרה, האמורה לחקור ולהעניש בעצמה את אנשיה. זה לא עובד. גם התביעה המשמעתית ובתי הדין המשמעתיים צריכים להיות עצמאיים, ורצוי שיפעלו לצידה של מח"ש. אבל במצב הנוכחי, הציבור אינו מאמין – ובצדק – ששוטרים נענשים בצורה אמיתית ומשמעותית.

כאן יש בעיה. מצד אחד, חשוב שפוליטיקאים לא יתערבו בעבודתה המקצועית של המשטרה, כדי שזו לא תושפע משיקולים פוליטיים. לא היינו רוצים שבחקירות נגד אישי ציבור ובקביעת גבולותיה של זכות המחאה יהיה אפילו גרם של פוליטיזציה. מצד שני, הפוליטיקאים – ובמיוחד ראש הממשלה, שר המשפטים והשר לביטחון פנים – הם שלוחיו של הציבור, אותו אמורה המשטרה לשרת. חוץ מזה, בחיי המעשה יש התערבויות פוליטיות, כמו שהולך ומתגלה בוועדה לחקירת אסון מירון. אז כיצד מיישבים את הדברים?

אינני אומר שיש לי הצעה מגובשת. הנושא מצריך חשיבה מרובה, בדיקה של מה שקורה במדינות דמוקרטיות מתקדמות והתייעצות עם מומחים למשפט, זכויות אדם, מינהל ציבורי וקרימינולוגיה. מה שכן נדמה הוא, שאם המשטרה הייתה מסוגלת להפעיל במשך שנים רוגלה בלי שהשרים יידעו דבר; אם המשטרה מפרה צווים שיפוטיים כמעשה של יום-יום; אם חקירות נערכות דרך קבע תוך הפרת זכויותיהם של חשודים – הרי שאין מנוס מהגברת הפיקוח הפוליטי עליה.

נקודת המוצא הטהרנית אומרת, שלפוליטיקאים יש השפעות אידיאולוגיות לצד אינטרסים אישיים ומפלגתיים, בעוד שומרי הסף נקיים מכל אלו. זו כמובן שטות מיסודה, כי לאנשים – במיוחד חכמים ומשכילים בתפקידים בכירים – יש אידיאולוגיה ותפיסות עולם והשקפות פוליטיות, המשפיעות עליהם אפילו בתת-ההכרה. וזה גם מופרך במישור המעשי, כי ניתן להצביע בצורה ברורה על ההשפעות הללו. יתרה מזאת: פוליטיקאי נבחר מתוך היכרות עם השקפת עולמו וכדי ליישם אותה, בעוד על זו של שומרי הסף איננו יודעים דבר. אז אני לא אומר שצריך להפקיד/להפקיר הכל בידי הפוליטיקאים; ודאי שלא. אבל לפחות מה שמתרחש במשטרה מלמד, כי יש לשנות את נקודת האיזון.

במשטרה יש יותר מדי כשלים מכדי שניתן להסתפק בתיקונם הנקודתי. הציבור חושב שזהו ארגון כושל (ולעיתים אף עברייני) שלא ניתן לסמוך עליו, וכבר הסברנו מדוע זהו מצב הרה סכנות. המשטרה חייבת לעבור בדיקה מקיפה של התנהלותה המקצועית, התדמיתית והמשמעתית – גם כדי לתקן את המצריך תיקון, וגם כדי שתוכל להצביע על המקומות בהם היא פועלת כשורה. ואת הבדיקה הזאת צריך לעשות גורם מקצועי חיצוני, רצוי – שאינו ישראלי.

בדיקה פשוטה בגוגל תחת policing consulting העלתה שיש לא מעט חברות בינלאומיות שעוסקות בדיוק בזה. אחת מהן מבטיחה "הערכה אובייקטיבית של תפקוד המשטרה, כדי לשפר את הביצועים ולגשר על פערים וחוסרים באמצעים העולים בקנה אחד עם מיטב ההתנהלות". חברה שנייה מטפלת גם ב"איתור מגמות דיגיטליות חדשות בפשיעה וניהול צעדי חיסכון ברמה המקומית". לפי חברה שלישית, אנשיה עוסקים בטווח רחב של תחומים – החל מניהול המשטרה וכלה במשימות הסיור. ויש עוד רבות כאלה.

נניח שבדיקה מקיפה של משטרת ישראל תעלה 5 מיליון שקל. אתם יודעים מה? 10 מיליון, אפילו 20 מיליון. זה פחות ממה שהמשטרה משלמת מדי שנה בתביעות נזיקין על התנהגות פגומה ופסולה של אנשיה. תקציב המשטרה עומד על 14 מיליארד שקל בשנה, כך שאני בטוח שניתן למצוא את הסכומים הללו וגם יותר מזה. ואז המשטרה תדע, מקבלי ההחלטות יידעו, והכי חשוב – הציבור יידע: מה עובד ומה לא, מה צריך לשפר ומה אפשר לשמר, מה טעון תיקון ומה טעון טיפוח. זהו המהלך שצריך להיעשות ברמה האסטרטגית הלאומית לטווח הארוך, אם רוצים לבנות אמון בטווח הארוך.