על-פי מה שקרה כאן ושם מעבר לים, אפשר לנחש שיקרו כל מיני דברים בשנה המתחילה עכשיו. הנאום של ג'ורג' בוש מבשר מלחמה, הפיטורים הבלתי מסתיימים מבשרים משבר כלכלי חמור עוד יותר מזה שחווינו בחודשים האחרונים. הגידול בביקוש לדולר מאפשר לנו לנחש שהיבוא יצומצם, והיצוא - אם הנגיד יגיד שאפשר סוף סוף להוריד את הריבית, יוכל לגדול ולו במעט.
אבל מה שבטוח, הוא שאנחנו מתחילים שנה, בה לא נוכל יותר לברוח מפרסומות. הפרסומאים יודעים שהמלחמה על תשומת הלב שלנו בטלוויזיה, ברדיו, בעיתון, על-גבי שלטי חוצות ובאינטרנט כבר איננה מספיקה. הם צריכים להזכיר לנו את המוצר שהם דוחפים, כבר בדרך למכונית, בדרך לעבודה, בדרך לסופרמרקט, או בקיצור בכל דרך שבה אנו עוברים.
כן, הפרסום ירדוף אותנו מעתה יותר ויותר. בכל מקום שאליו נלך - נופצץ בעוד ועוד מסרים שיווקיים, של עוד ועוד מוצרים ומותגים מכל סוג אפשרי.
מי שמבקר בימים אלה של חגים באירופה, פוגש תופעה שאולי מעידה יותר מכל על השנה הקרובה - מכוניות פרטיות הופכות בערים כמו לונדון, פרנקפורט ופאריס - לשלטי פרסום מתניידים. אם חשבתם שתוכלו לברוח מהשלטים, אם למשל תבחרו לנסוע דרך רחובות צדדיים, או כבישים עוקפים, הרי שבקרוב תפגשו בפרסומות כבר ליד הבית. כן כן, על המכונית של השכן!
הפרסומאים נלחמים על העין שלנו בכל מקום שרק ניתן להם. ועכשיו המלחמה עוברת גם למקומות שבהם הצלחנו להתחמק מפרסומות בעבר. הרחובות מתמלאים במסרים חדשים של פרסום, באמצעות שלטי תאורה - הם מוקרנים על-גבי המדרכות, על קירות של בתי מגורים, של קניונים, של אתרי בנייה ועל כל משטח חשוף שהוא. חברות בנייה ושיפוצניקים עושים יד אחת עם המפרסמים ומאפשרים להם להשתמש (תמורת תשלום עבור השיפוץ) בפיגומים, כמתלים לפרסומות ענק בישראל כבר מתחרים על תחום זה כמה שחקנים שבראשם חברת ברעם.
מוניות הפכו כבר באירופה מזמן לשלטים. המדפים בסופרמרקטים מזמרים ג'ינגלים, בכל פעם שמישהו מקרב אליהם. והשיא, שייך ללא ספק לחברת פרסום חדשה בבריטניה שמוכרת "שלטי גוף", או בעברית פשוטה - בני אדם שמסתובבים כל היום עם השלט שלך - המפרסם - על הגב. וכך בדרכם לעבודה, מגלים האנגלים, כי הריבית על המשכנתאות של בנק אבי-נשיונאל ירדה - על גבו של שומר הסף בבית המשרדים בו הם עובדים.
השבוע 'קפץ' כותב שורות אלה לקניות בקניון עזריאלי. כמו כל אחד שנגרר למרכז הקניות הענק הזה, גם עבדכם הנאמן נאלץ לחנות בתשלום (לא קטן אגב) בחניון התת-קרקעי של הקניון. עם היציאה מהמכונית חיכתה לו התקפת פרסום בלתי מתפשרת של אחד מיצרני המזון המקומיים. זה התחיל עם מוזיקה רועשת של רמקולים ומסרים תקיפים על המבצע לחג, עבר אל עמודי החניון עם הסבר מלומד על הבקטריות הנפלאות שמכילים היוגורטים החדשים, המשיך על המעבר אל הכניסה לקניון, שם הובטח לו 100% הנאה מהחלב ב"טעמים" ועוד ועוד.
מי שהולך לקולנוע בימים אלה, יכול למצוא שם סרט לא רע של סטיבן שפילברג, "דוח מיוחד" שמו. הסרט מציג חזון של קבוצת מדענים אשר נשכרה לשם כך על-ידי הבמאי המפורסם. החזון הינו לגבי חיינו בשנת 2050. במרכז הסרט, גיבור הבורח מגורלו. אך בדרך - הוא נאלץ שוב ושוב להיחשף לכמות בלתי נתפשת של מסרים פרסומיים, המוקרנים ומועברים על כך שטח חשוף אפשרי.
על-פי החזון של אנשיו של שפילברג, יוכלו מערכות פרסום לזהות את האדם הצועד ברחוב, על-ידי קרן לייזר שתאבחן את קרנית העין שלו. הפרסומות שיוקרנו על הקירות, המדרכות, המכוניות, ואפילו בעיתון האלקטרוני של הצרכן הפוטנציאלי - כלומר, של כל אחד מאיתנו, ישתנו על-פי טעמו האישי, זה שייאסף במאגרי מידע של חברות הפרסום, על-ידי שימוש באותם מערכות זיהוי מתחכמות.
רוצה אם כן שפילברג לומר לנו, הצופים, שאם לא ניזהר, הרי שבעוד 48 שנים נאלץ להדוף פרסומות בכל מקום, כל יום - כל היום. ואני אומר לך שפילברג - זה לא יקרה בשנת 2050 - זה קרה לי הבוקר.
שנה טובה.
