כשאתם נפגשים עם אלוף הפיקוד, מפקד אוגדה או הרמטכ"ל, שאלו אותם: למה אתם אינכם מסכימים להפסקת אש עם הפלשתינים? אל תתבכיינו, ותגידו: לא ממגנים אותנו, מפקירים אותנו, לא סופרים אותנו.
להתבכיינות כזאת יש תשובות: ישפכו עליכם עוד כסף, יבנו חדרי ביטחון, יביאו לכם להקות צבאיות, כדי לשפר את ההווי ולהרים את המוראל. זה לא יפסיק את הקסאמים, את הפחדים, את הלילות ללא שינה.
שאלו אותם: מדוע לא הסכמתם להפסקת אש עם הפלשתינים? הזכירו להם שאחמד יאסין הציע הפסקת אש, שמשעל והנייה הציעו הפסקת אש. בהתחלה - מערכת הביטחון, בעזרת דובריה הנאמנים, הסתירה את זה, כדי שלא יוודע שהצעות כאלה הוצעו. ועכשיו, כשזה כבר ידוע, איש לא שואל למה? ואם ראשי מערכת הביטחון ישיבו לכם את התשובות המסורתיות, כמו: אין עם מי לדבר, אי אפשר לסמוך עליהם - המשיכו להקשות עליהם ולשאול: למה לא ניסיתם? לא עדיף לשבת אפילו על שיחות הפסקת-אש עקרות, מאשר להילחם במלחמה פוריה?
כי עליכם לדעת, אתם בעצם בשר תותחים, כמו שהיו אנשי גוש-קטיף. מדינת ישראל נסוגה מגוש קטיף, לא כדי שהפלשתינים יוכלו להתיישב שם ולהקים בתים, אלא כדי שהמקום יהיה אזור חיץ, שטח-אש, איזור ביטחון. מדינת ישראל כבר אמרה שלשטחים שתפנה היא תיכנס עם כל צבא מתי שרק ייראה לה. ישראל תעשה חיסולים, סיכולים, הרג של ילדות קטנות. ישראל לא רוצה בשום פנים ואופן הפסקת אש עם הפלשתינים. ישראל מעדיפה לחץ צבאי רצוף, מסכל, מטריד, מאיים.
שקט, הפסקת אש, מרווח נשימה עלול להביא לכך שהפלשתינים יגייסו כסף וכלי נשק שעלולים ליצור מאזן כלשהוא.
ובתוך קו המחשבה הזה קיימת ההנחה, כי מפעם לפעם יהיו גם קשיים. יהיו קסאמים על ישובי הדרום ויהיו הרוגים. אבל קו המחשבה הביטחוני אומר שזה עדיין מחיר נסבל. גם את רצועת הביטחון בלבנון ישראל לא עזבה עד שהמחיר היה בלתי נסבל. עד שנהרגו יותר מאלף חיילים. מישהו מבין כיום, בשביל מה היינו צריכים את אזור הביטחון בלבנון, ובשביל מה היינו צריכים להקריב אלף ושלוש מאות חיילים? זהו אותו קו-מחשבה, שעומד מאחורי הנסיגות מאזורים פלשתינים. יהיה לנו קל יותר מבחינה צבאית, עם קצת הרוגים פה ושם.
מישהו מכם מוכן להיות חלק מאותם "קצת הרוגים", חלק "מהמחיר הנסבל"?
אלה השאלות שאתם צריכים לשאול את ראשי מערכת הביטחון כשהם מתארחים אצלכם.
