פוטין חטף איפון, ורוסיה - אגרוף לפנים

בדיחה מימי המלחמה הקרה מספרת על החלטה של ה-CIA ליצור את הסוכן הטוב ביותר שיופעל אי-פעם בבריה"מ. אנשי הסוכנות מצאו את הסטודנט הטוב ביותר לרוסית ולימודים רוסיים באוניברסיטת ייל, אימנו אותו במשך חמש שנים והפכו אותו לרוסי לכל דבר: שפה, מבטא, מנהגים, ידע. הוא כמובן קיבל גם סיפור כיסוי מלא, עם תעודות מושלמות שהראו היכן נולד, גדל, התחנך ועבד. הסוכן הוצנח בלב בריה"מ, ליד אתר גרעיני סודי ביותר, התמקם בבית שהוכן עבורו ויצא לשתות וודקה בבאר המקומי. לתדהמתו וחרדתו, אמר לו הברמן: "אתה לא מפה, נכון?". הסוכן ביקש להבין את פשר השאלה, ונענה: "אין בסביבה הזאת הרבה שחורים".

אין גם הרבה אפריקנים במדינות כמו בחריין וקטאר – ובכל זאת, יש להם רוב עצום בין זוכי המדליות האולימפיות עבור מדינות אלו. בחריין זכתה בחמש מדליות בחמש האולימפיאדות האחרונות, כולן – בידי ספורטאים שנולדו באפריקה: מרוקו, אתיופיה וקניה. בשנה שעברה הייתה זו קלדקאן גזהנקה, ילידת אתיופיה, שזכתה במדליית הארד בריצה ל-10,000 מטר. ואילו קטאר חייבת את מדליית הזהב שלה בהרמת משקולות באולימפיאדת טוקיו (עד 96 ק"ג) לאיברהים אל-באח, יליד מצרים (אחרי שבשנת 2000 היא השיגה מדליית ארד בזכות מרים משקולות שנולד בבולגריה); שריף יונסה מסנגל ואחמד טיג'אן מגמביה העניקו לה ארד בכדורעף חופים.

בשנים 2016-2011 למעלה מ-300 אתלטים במקצועות המסלול והשדה החליפו מדינות. בחריין ייבאה 45 אתלטים, מתוכם 18 מקניה, 17 מאתיופיה, חמישה ממרוקו ושלושה מניגריה; איחוד האמירויות גייסה 39 אתלטים, מתוכם 16 מקניה, שבעה מאתיופיה, שניים מקובה ואחד מניגריה. שתי מדינות אלו לבד היו אחראיות לייבוא רבע מכלל האתלטים באותן שנים.

אל תשוו את זה לעלייה לארץ. אצלנו מדובר ביסוד היסודות של קיום המדינה – היותה פתוחה לכל יהודי באשר הוא. שם מדובר בסחר ציני בבני אדם, עם עדויות מזעזעות על תנאי העבדות בהם חיים רוב הספורטאים המיובאים, שלא מספקים את התוצאות המצופות. המדינות הללו קונות ספורטאים ובדרך זו קונות מדליות, כי זה עניין של כבוד לאומי, גאווה ומעמד בינלאומי. הוכחה מספר אחת לקשר הבלתי ניתן לניתוק בין ספורט לפוליטיקה.

מה שהתרחש במדינות הקומוניסטיות היה הרבה יותר חמור. הן לא קנו ספורטאים אלא ייצרו אותם בבתי חרושת, אליהם נכנסו ילדים וילדות בני שש-שבע ויצאו בוגרים שגופם הרוס. כאשר מדובר היה במתעמלות רומניות, הילדות והנערות קיבלו חומרים מעכבי גדילה, וכך נראו בגיל 16 כאילו הן בנות 12 – כדי שיהיו קלות יותר וגמישות יותר. שחייניות מזרח גרמניות קיבלו סטרואידים גבריים כדי לחזק את שריריהן, וכך איבדו כמעט כל סממן נשי; רבות מהן סבלו לאורך שנים מהפרעות גינקולוגיות. מרימי משקולות בולגריים קיבלו כמויות עצומות של סמים למיניהם שהפכו אותם למכונות. הללו קבעו שיאים בלתי אפשריים, שרבים מהם שופרו – בידי ספורטאים נקיים מסמים – רק לאחר שנים רבות.

זה לא הסתיים עם נפילת בריה"מ. רוסיה לא השתתפה ככזו במשחקי טוקיו וספורטאיה הופיעו תחת דגל התנועה האולימפית והשם "הוועד האולימפי הרוסי" – משום שהתברר שעשרות אם לא מאות ספורטאים רוסים קיבלו במשך שנים, בצורה מרוכזת ומתוכננת, סמים בלתי חוקיים. גם כל אלו, לפני קריסת מסך הברזל ואחריה, נבעו מסיבה אחת ויחידה: היוקרה הנלווית למדליות. הוכחה מספר שתיים לאותו קשר בין ספורט לפוליטיקה.

אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 ואולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984 נפגעו בצורה הקשה ביותר מאירועים פוליטיים. לאחר פלישת בריה"מ לאפגניסטן בסוף 1979 קרא הנשיא ג'ימי קרטר למדינות המערב להחרים את האולימפיאדה; 65 נענו (ובהן ישראל). הסובייטים הגיבו בחרם של 14 מדינות הגוש הקומוניסטי על האולימפיאדה הבאה. בסופו של יום, ובעצם גם בתחילתו, הנפגעים העיקריים היו הספורטאים שהתכוננו במשך שנים לאירוע השיא של חייהם המקצועיים, ונאלצו לראות את חלומותיהם מתפוגגים בגלל אירועים שלא היו להם כל קשר אליהם וכל השפעה עליהם.

הסובייטים נסוגו מאפגניסטן כאשר הבינו שלא יוכלו לנצח בה ושהמחיר הכלכלי הוא הרסני; לארה"ב החרם לא דגדג. אם כבר, אז המארחים – ובמיוחד המוסקבאים – יצאו נשכרים עם הרבה יותר מדליות בשל העדר מתחרים. בריה"מ סיימה את אולימפיאדת מוסקבה עם 187 מדליות, מתוכן 76 מזהב; מזרח גרמניה זכתה ב-47 מדליות זהב וב-126 מדליות בסך-הכל. המדינה המארחת בדרך כלל מצליחה יותר מהרגיל, ודיברנו על תרמיות הסמים של הגוש הקומוניסטי, אבל מה שקרה במוסקבה היה מעל ומעבר לתוצאות הצפויות אילו מעצמות ספורט כמו ארה"ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה ומערב גרמניה היו משתתפות. ואילו בלוס אנג'לס קטפה ארה"ב 174 מדליות, כולל 83 מזהב; שנייה הייתה רומניה, שלא צייתה לחרם הסובייטי, ויצאה נשכרת עם 20 מדליות זהב ו-53 בסך-הכל.

המסקנה לכאורה משני אירועים אלו, ובמיוחד ממשחקי מוסקבה: לחרם ספורטיבי על מדינה אין השלכות פוליטיות, ודאי לא השלכות משמעותיות. ניתן לטעון, כי הקשר בין ספורט לפוליטיקה הוא חד-צדדי: הפוליטיקאים רוצים מאוד הישגים ספורטיביים, אבל לא ישלמו תמורתם במטבע פוליטי.

אלא שזוהי תמונה חלקית בלבד, וצריך להרחיב את המבט הרבה לפני משחקי מוסקבה והרבה אחרי משחקי לוס אנג'לס כדי לראות אותה במלואה. אחורה אפשר ללכת לברלין 1936, וקדימה – לבייג'ינג 2008 (קיץ) ולבייג'ינג 2022 (חורף). שתי הערים הללו אירחו את המשחקים האולימפיים למרות שהיו ערי בירה של משטרים רודניים, ומשטרים אלו ניצלו היטב את הבמה כדי להציג חזות של שגשוג ואושר. לגבי 1936 ניתן לכל הפחות לטעון שהאירוח ניתן לפני שאדולף היטלר עלה לשלטון, והם התקיימו לפני שהתגלו במלוא שטניותם פניו הרצחניות של משטרו. ההגנה הזו אינה קיימת לגבי 2008 ו-2022: כולם יודעים היטב מהו טיבו של המשטר הקומוניסטי בסין, שהוא רודף את מתנגדיו ושהוא מבצע פשעים נגד האנושות.

זה נכון לא רק לגבי המשחקים האולימפיים ולגבי הוועד האולימפי הבינלאומי המושחת, אלא גם לגבי גביע העולמי בכדורגל ופיפ"א המושחתת לא-פחות. הטורניר הקודם נערך ברוסיה, ארבע שנים לאחר פלישתה הראשונה לאוקראינה. הטורניר הקרוב ייערך בקטאר, מדינה ללא הישגים ספורטיביים של ממש ובפרט בכדורגל, הבונה את האצטדיונים בידי עבדים, מאות ואולי אלפים מהם משלמים בחייהם, והטורניר ייערך בחורף וישבש את כל השנה הספורטיבית בגלל החום הבלתי נסבל בקיץ.

העיתונאי האמריקני הנודע ויליאם שיירר דיווח מברלין ערב האולימפיאדה, כי הנאצים סילקו את השלטים האנטי-יהודיים שהתנוססו ברחבי המדינה. מי שנהנו מהארגון המופתי בבייג'ינג 2008 התעלמו מכך שרבבות תושבים אולצו לעזוב את בתיהם לטובת עבודות התשתית שקדמו למשחקים. השנה הוזהרו מראש הספורטאים שהגיעו לבירת סין שלא יעזו להביע דעות פוליטיות, הם היו נתונים למעקב צמוד ומי שלרוע מזלו חלה בקורונה – מצא את עצמו בבידוד במעין כלא. גם קטאר כבר הבהירה שלא תסבול מחאות בתחומה בזמן המונדיאל.

אבל את האירועים הללו איש לא חשב להחרים, כי מדובר בסך-הכל בזכויות אדם של יהודים ומתנגדי משטר (בברלין), של טיבטים ואויגורים (בבייג'ינג) ושל עובדים ממדינות עניות (בקטאר) – ובמדינות חשובות שלא רוצים להסתכסך איתן. וכך הפושעים המנהיגים מדינות אלו זוכים ביוקרה עצומה, שמותיהן של ארצותיהם ועריהם נישאים בפי כל והם מטהרים את עצמם – לפחות חלקית – מן הפשעים שהם מבצעים לפני, אחרי ואפילו במהלך המשחקים. זהו קשר ציני מאין כמותו בין פוליטיקה לספורט.

כעת אנחנו מגיעים לאירועים של השבוע האחרון, בשולי המלחמה באוקראינה. התאחדות הג'ודו העולמית סילקה את ולדימיר פוטין – ג'ודוקא נלהב ובעל חגורה שחורה – מתפקידו כנשיא הכבוד שלה. כמה ימים לאחר מכן נטלה ממנו התאחדות הטאקוונדו העולמית את החגורה השחורה לשם כבוד שקיבל ממנה (אגב, יו"ר התאחדות הטאקוונדו הרוסית הוא רומן פוטין, אחיינו-של). במקביל להשפלות האישיות הללו באו העונשים הגדולים באמת, כולם בתחום הכדורגל: העברת גמר ליגת האלופות מסנט פטרסבורג לפריז; איסור על קיום משחקי בית של הנבחרות הרוסיות, אשר יוכלו להופיע רק ללא דגל וללא המנון; וסילוקה של רוסיה מהפלייאוף לקראת מונדיאל קטאר. רוסיה גם איבדה את האירוח של מרוץ מכונות פורמולה 1 והיא סולקה ממשחקי החורף לנכים.

סביר להניח שהעיצומים הספורטיביים יתרחבו ככל שהמלחמה תתמשך. אך גם בלי עיצומים רשמיים וכאשר רוסיה למעשה סגורה ומסוגרת מבחינה אווירית, ספורטאיה יתקשו מאוד להשתתף באירועים בעולם והיא לא תוכל לארח ספורטאים זרים – אם מישהו בכלל ירצה להגיע אליה. היא תוכל לארגן טורנירים עם ספורטאים מבלארוס, מקוריאה הצפונית, מסוריה ומאריתריאה – המדינות היחידות שהתנגדו השבוע לגינויה באו"ם; לא ממש תחזית מעודדת.

אפשר לומר בציניות, שהחרם הספורטיבי על פוטין ורוסיה נובע מכך שהפעם מדובר בתוקפנות נגד מדינה אירופית לעיני כל העולם, ולא במשהו נידח ושולי-כביכול ממנו התעלם העולם בברלין, בבייג'ינג ובדוחא. בהחלט ייתכן שיש בזה משהו. סיבה נוספת היא שפוטין באמת חצה את כל הגבולות, ושלרבים בעולם יש סיבה לחשוש ממה שהוא ודומיו עלולים לעשות אם רוסיה לא תיבלם. חוץ מזה, כאשר מנתקים בנקים רוסיים ממערכת ה"סוויפט", מקפיאים את כספי הבנק המרכזי שלה, סוגרים את השמים אליה וממנה, רודפים עד חורמה את האוליגרכים שלה – אי-אפשר להמשיך בספורט כאילו כלום לא אירע. אז המכות הללו לא ממש מזיזות לפוטין ובוודאי לא יכניעו אותו, אך הן מצטרפות לתמונה הכוללת וגם יש בהן מסר חשוב: הספורט לא יכול להמשיך לעמוד מן הצד.

רק הזמן ילמד האם הצעדים שננקטו השבוע נגד רוסיה ופוטין הם יוצאי דופן, או שמא הם מלמדים על שינוי אמיתי בתפיסת מקומו של הספורט במאבק על החרות, זכויות האדם והסדר העולמי. בכל מקרה, כדי ששינוי כזה יהיה משמעותי ומתמיד, יש צורך להחיל פיקוח אמיתי על ארגוני הספורט העולמיים, החל בוועד האולימפי הבינלאומי וכלה בהתאחדויות של הענפים הקטנים ביותר. כיום הם למעשה עושים ככל העולה על רוחם, משום שהממשלות במקומות מושבם לא מפקחות עליהם ואין שום ארגון בינלאומי העושה זאת. בהעדר פיקוח – יש שחיתות ויש החלטות כמו בייג'ינג 2008 וקטאר 2022.

הייתי גם מעלה את השאלה הנועזת, מדוע בכלל הספורטאים הבודדים (להבדיל מנבחרות לאומיות) המשתתפים באולימפיאדות עושים זאת תחת דגלי מדינותיהם. הרי מדובר במקצוענים שרוב השנים נודדים ברחבי העולם, ושהקשר שלהם לארצותיהם הוא בתחומי המגורים והמיסים; הללו לא משלמות להם ולא מממנות אותם (למעט קצת מענקים כמו אצלנו), כך שאין סיבה שייהנו מהישגיהם האישיים. ניתוק הקשר הזה יפחית משמעותית את הדחף הלאומני העומד מאחורי תופעות פסולות כמו סימום וקניית ספורטאים.

ועוד פנטזיה אישית: תארו לעצמכם שהתאחדויות כדורגל עולמיות ואולי גם כדורגלנים מובילים ינקטו עמדה מוסרית נגד המונדיאל בקטאר ויודיעו שיחרימו אותו. תארו לעצמכם שההתאחדויות של ברזיל, ארגנטינה, ארה"ב, אנגליה, ספרד, צרפת, גרמניה ואיטליה מודיעות שהן מארגנות טורניר משל עצמן; כמה צופים יעדיפו על פניו את השאריות שיהיו לקטאר? תארו לעצמכם את ליאו מסי, כריסטיאן רונאלדו, כרים בנזמה, הארי קיין, ארלינג האלנד, קיליאן אמבפה, ז'ורז'יניו, ניימאר, לואיס סוארז, רוברטו לוקאקו וקווין דה-ברוינה מכריזים שלא יגיעו לקטאר; מה תהיה רמת ההתעניינות במי שכן יגיעו? אבל זה כנראה יישאר בגדר פנטזיה.

בל ניתמם: הפיכת הספורט לנשק פוליטי תאיים על ישראל. כאשר העולם הוא צבוע ומונע משיקולים זרים, עד כדי אנטישמיות, אין לשלול את האפשרות שיימצא רוב אוטומטי שיסלק את ישראל מהאולימפיאדה (למונדיאל אנחנו דואגים בעצמנו לא להגיע). כאשר במועצת האו"ם לזכויות אדם חברות מדינות כמו לוב, סודן, אריתריאה, קטאר, איחוד האמירויות, סין, פקיסטן, ונצואלה ורוסיה – אין גבול לציניות העולמית ואין סיבה לחשוב שבתחום הספורט המצב יהיה טוב יותר. אבל דיה לצרה בשעתה. בינתיים פוטין חוטף ויחטוף – וזה מצוין.