דרך קשה להינתקות אירופה מהגז הרוסי

נתחיל בטווח הקצר. בחודש שעבר הצהירה נשיאת הנציבות, אורסולה פון-דר-ליין, כי האיחוד יעבור את החורף הנוכחי אפילו אם רוסיה תפסיק לחלוטין את הזרמת הגז. מאגרי הגז הטבעי מלאים והאיחוד רכש גם גז נוזלי מאסיה. אירופה צריכה להחזיק מעמד רק עוד כמה שבועות, שכן באביב הצריכה צונחת בצורה חדה. האיחוד גם קיבל התחייבויות לאספקת חירום בשעת הצורך מיפן, קטאר, קוריאה הדרומית ומדינות נוספות. הוא יכול גם להשתמש במלאי החירום שלו עצמו.

בטווח הבינוני התחזית בעייתית יותר. אירופה מייבאת 400 מיליון מ"ק גז טבעי בשנה, מתוכם 200-175 מיליון מ"ק מרוסיה שהחלפתם בשנים הבאות תהיה מסובכת מאוד. כניסה לאביב עם עתודות מופחתות תקשה על ההכנות לחורף הבא. האיחוד יצטרך למצוא חלופה זמינה לגז הרוסי ולהבטיח שהיא תישאר כזו עד החורף הבא, ולהשתמש במקורות אנרגיה אחרים כדי להשתמש בתבונה בעתודות הגז.

קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת, מדגיש אקונומיסט. חוקי האיחוד מקשים על גזפורם הרוסית להזרים כמות גדולה יותר בזמנים כסדרם, והזמנים כעת ממש אינם כסדרם. שדות הנפט של בריטניה והולנד עברו מזמן את שיאם. צפון אפריקה, המספקת שליש מהצריכה האירופית, אינה יכולה להגביר את הייצור בצורה שתחליף לחלוטין את גזפרום. אירופה תוכל להשתמש ביותר גז נוזלי – אם תוכל להשיג אותו, מה שאינו נראה סביר; אפשר לקנות יותר באסיה, אבל גם שם זקוקים לו לקראת החורף.

כדי לסבך את העניינים עוד יותר, רוב יכולתה של אירופה להוריד את השימוש בגז מצויה בחופי ספרד, צרפת ובריטניה. קשרי הגז חוצי הגבולות טובים יותר מאשר לפני עשור, אבל עדיין אינם מספקים. לנוכח כל הקשיים הללו, הצריכה תצטרך לרדת ב-15%-10% בחורף הבא כדי להתמודד עם ניתוק מרוסיה; ייתכן אפילו שיהיה צורך בקיצוב כלשהו.

הבעיות אינן נעלמות בטווח הארוך. ענקית האנרגיה הבריטית של צופה פער בין ההיצע לביקוש באספקת הגז העולמית באמצע העשור; אירופה תרגיש אותו יותר מאשר חלקים אחרים של העולם משום שנמנעה מלעודד השקעות בגז. הסתמכות על השווקים יכולה לתת מענה נקודתי למחסור, אבל אינה מספקת מענה ברור לעתיד. בלא פיקוח או סובסידיות מצד הממשלות, ההבדלים העונתיים במחירי האנרגיה אינם מצדיקים השקעות בהגדלת המאגרים.

המדיניות הירוקה של אירופה אינה מסייעת, שכן האיחוד האירופי מפגין פיצול אישיות בנושא הגז, מציין אקונומיסט. חלק מן המדינות, כמו גרמניה ואירלנד, מסכימות שיש צורך בתחנות כוח חדשות על בסיס גז בתור גיבוי ומעבר לאנרגיה ירוקה יותר. אחרות, כמו ספרד, רוצות למנוע הכרה בגז כ"ירוק" בשל שיקולים של שינויי האקלים. התוצאה היא, שאיש אינו יודע מהי בדיוק המדיניות בנושא זה.

כמה מן המומחים טוענים, כי אירופה יכולה להיגמל לחלוטין מן השימוש בגז, למשל על-ידי מעבר לאנרגיות שמש ורוח. התחזיות הללו ורודות מדי לדעת אקונומיסט, משום שקשה להקים חוות כאלו במדינות דמוקרטיות לנוכח התנגדות של תושבים באיזורים הסמוכים ותסבוכות ביורוקרטיות. בשנה שעברה סגרה אירופה תחנות כוח פחמיות שייצרו 9 ג'יגה-ואט חשמל ותחנות גרעיניות שייצרו 5 ג'יגה-ואט, ובניית החלופות אינה עומדת בקצב.

מדינות האיחוד גם סותרות זו את זו כאשר הן מדברות על מקורות אנרגיה חילופיים. גרמניה סוגרת תחנות כוח גרעיניות; צרפת והולנד רוצות להרחיב את שלהן. ספרד תיפרד מן הפחם ב-2030; בפולין הוא מספק למעלה ממחצית מן החשמל. בלבול זה מקשה על הסכמה בנוגע לדרכים אל היעד המשותף – הפסקת השימוש בגז הרוסי.

אפילו אם אירופה תוכל לעבור לאנרגיה מתחדשת, היא עדיין תזדקק לגז כדי לחמם את הבתים והעסקים. תחנות הכוח משתמשות רק בשליש מן הגז באירופה; חימום צורך 40% ממנו. הפחתת השימוש בו בבתים מחייבת השקעות ניכרות בחימום חשמלי, בידוד טוב יותר ומשאבות חום יעילות במיוחד. חלק מן השימושים, כגון חימום בטמפרטורות גבוהות בהליכים תעשייתיים, אינם ניתנים להחלפה בקלות באנרגיה מתחדשת.

אקונומיסט מסכם: כל אלו אינם בלתי אפשריים מבחינת אירופה, באמצעות קבלת החלטות חכמה והרבה כסף. אם מלחמה הניצבת על סף דלתה לא תגרום לאירופה לשנות את דעתה, שום דבר לא יעשה זאת.