הקדמה קצרה
אין שירה באה לה, אלא מעומק נפשו של האדם. לפעמים היא גואה בו עוד ועוד עד שמתפרצת באחת. זוהי שירה שמקובל לקרוא לה שירת הבטן. אני הייתי מפשט ואומר שירת הנפש. זו לא השירה המחושבת, המתחשבת, שירה בעד או בשביל. זו שירה לשמה היוצאת מקרביה של הנשמה, ומבטאת מכלול מאישיותו של המשורר, לאורכו ורוחבו ועד נימיו הדקים. כזו היא בדרך כלל, שירתה של המשוררת אסתי בר.
זו שירה היודעת לבטא היטב את המכאובים שעברה בחייה, ואת יכולות הנפש שלה לעבור על מהמורות החיים ולהמשיך הלאה, ואפילו עם חיוך על השפתיים. האופטימיות והתקווה תמיד קיימים אצלה כמו שהיא כותבת: "עוד יבואו ימים יפים/הם פה לא רחוק/החרף יבלע באביב מואר וזוהר" (עמ' 23) ואם גשם יופיע תמיד יהיה לברכה, תמיד עם מתיקות מסוימת. הגשם של אסתי בר הוא גשם אשר "יטפטף תשוקת אוהבים".
מבחינה צורנית אין שמות או כותרות לשירים. השורה הראשונה היא מעין כותרת לשיר אך חלק אינטגרלי ממנו שווה בין שורות שוות. המשמעות היא שכשם שהמשוררת שרה את השיר מעומק לבה, השיר שר את עצמו. היינו כל מילה, כל שורה שבו שרים את עצמם ויחד מתקבלת הרמוניה שירית יפה המבטאת את המשוררת ברצונותיה, מסריה, ותחושותיה. הספר מחולק לשישה שערים ובכל שער שירים לפי ראות עיניה של המשוררת.
המשוררת כספר פתוח אינה מסתירה דברים מעין הקורא. היא אומרת את אשר ארע לה. דברים כהוויתם. ובזו גם ניכרת גדולתה. היכולת לקבל את הרע כמו את הטוב ולנסות להתגבר ולהמשיך הלאה. אסתי הייתה בריאה, ספורטאית, רקדנית אך מה לעשות, לרוע המזל תקף אותה נגיף שפגע בה וגרם לנכות פיזית שפירושו קשיי הליכה, שלא לדבר על פגיעה ביכולת הריקוד והספורט. אך אסתי אישה לוחמת. היא לא ויתרה על החיים ועל התחביבים והיא חזרה להוראה ולריקוד. אומנם על כיסא גלגלים אך הוכיחה לעצמה ולאחר שגם זו אפשרות ואין דבר שיכול לעמוד בפני הרצון. והיא אכן רוקדת בשיריה ושומרת על שמחה וחדוות חיים.
אסתי בר פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. ושיריה פורסמו בכתבי עת שונים עיתונים וגם הושמעו ברדיו.
סקירה קצרה
המשורר האנגלי פרסי ביש שלי כתב בשירו "אודה לרוח המערבית" שבואו של החורף הוא הבטחה לבואו של האביב. ברוח דומה כותבת אתי: "תמיד יש אוויר טוב אחרי הגשם" (עמוד 21) זוהי תמציתה של האופטימיות שלה. ודווקא האמירה האופטימית הזאת מופיעה בשיר שתחילתו עגום כשהיא אומרת שגם מוזיקת רקע או עוד כוס קפה לא יזיזו את רגליה מתחת לשולחן. ורק טיפות גשם אשר ימחקו את מספר הטלפון שלו מהפלאפון שלה, הם אשר יפתוח בפניה דף חדש, ובכל זאת ולמרות הכאב, היא מסיימת את השיר בנימה אופטימית.
השער הראשון של ספר שיריה עוסק ברובו באירועי העבר. אלו שירי אהבה וגעגועים שיש בהם משום המרירות, הצער והכאב. והיא כותבת זאת מפורשות "בחוץ השמים חמורים וכועסים" ובהמשך: "מסתירה את שמך הכתוב בשחור שלא אהיה שבויה שלך". כלומר, היא נלחמת בעצמה לשכוח, לדכא את רגשות האהבה שעוד נותרו בה. ובכל זאת הפואנטה של השיר "ביקשתי רק שיר שיביא לי אותך". היינו המאבק הפנימי קשה למדי (עמוד 10). אך אם היא סולחת לאהוב על מה שגרם לה זה כדי לא להרוס את עצמה כמו שכותבת: "לבי שלי סולח למען שלוות נפשי".
בשער השני של סיפרה היא לא חוסכת במילים לתאר את אשר אירע לה גורלה המר: אפילו את אלוהים היא מגייסת לתמונה כשאומרת: "דייט אחרון שלי עם אלוהים/שעת חצות/כבר לא רואים את דמעות לבי העיפות היבשות זה שנים (עמוד 28). ובשיר אחר אומרת:
"אוי כאבי ברכי המתוקים
לו יכולתי ולא לרגע לרקוד על רגלי כבנעורי
ואני רוקדת על כסא גלגלים
כמו כל העולם וכווניו שיכים לי"
"כאבי ברכי המתוקים". כמה כאב ציני יש במשפט הזה. מעין השלמה עם הגורל וקבלתו בברכה. בעצם בלית ברירה. אלו הכאבים שלי ורק שלי! ואיך אפשר לא לאהוב משהו שהוא שלי? כמו מעז יצא מתוק... אך עם זאת יודעת אסתי גם להראות לנו את הקושי והכאב בנכות כשהיא אומרת:
"כמה כוח ואמונה צריך
ללכת על שתי רגלים
לשירותים
לפיפי של בוקר"
אך אסתי הייתה לוחמת כבר מילדות כבר אז כאשר חמש האבנים שלה היו עשויות חול לס גרגרי בלי צורה לעומת האבנים ממתכת אצל החברה, כבר אז ידעה שהיא תנצח במשחק החיים. כלומר העוני שבו חיה בילדותה הראה לה את נתיב האור והתקווה הטובה (עמוד 38). ומיד בעמוד הבא אנו קוראים: "הייתי אם לשני בנים אהובים/הלכתי ברגלים כושלות/....הכנתי להם מטובי המטעמים/למדתי אותם עם טובי המורים/אהבתי אותם יותר מטובי המאהבים/אך לא הגשתי להם אבא/.
היינו, נוסף לנכות שלה הייתה צריכה לגדל שני ילדים לבד בלא ידיים גבריות עוזרות כי אין להם אבא בנמצא... ( עמוד 39).צמי שעמדה לימינה לעזור לה הייתה אימא שלה. סרגה סוודרים לילדים, עודדה את בתה לרקוד. אך אימא הייתה לה למשענת כל חייה: "כל חיי אחזתי בשמלתה של אמי/הן כשהלכה ורקדה/הן כשהזדקנה וישבה.
אסתי לא נמנעת מלכתוב על הקורונה ועושה אנלוגיה בין הקורונה לנגיף שתקף אותה. אך גם מתארת את יגונה: "כגרגר חול נחבאת בתוך צדפה/הרחק מים החיים/לאור שקיעה כתומה/ ושוב בא טורף..." אך עם זאת: "יודעת/ שיום יבוא ואיולד מחדש".
בשער החמישי המשוררת כאילו באה כיישות חיצונית המדברת אל עצמה: למשל: מבקשת לסלוח לעצמה על טעויות שעשתה, למחוק אשמה, להבין את הטעויות ולהסיק מסקנות ומסיימת ואומרת "תני לעצמך זמן/לדמעות יש/דרך משלהן" ( עמוד 64). היא מבקשת מעצמה להאמין שהאור נמצא בתוכה ועדיין אופטימית כשאומרת: "המחר כבר מבצבץ מבעד לדלת/אלבש בגדים חדשים .../ (עמוד 69). עם זאת לא רוצה שירחמו עליה: "נעלבת ממלה מרחמת" (עמוד 70) אך צופה גם את האחרית: "בזקנתי אשב עם נכדתי על הספסל בעיניים נוצצות ובפנים מקמטות/ בגוף שבור וידיים רוטטות/או אז תזכר גם בימי אהבתה הצעירה היפה וכאשר נכדתה תחבק אותה תחשוב "כאילו זה אתה" ( עמוד 71).
לא אאריך אך אומר שמחרוזת הפנינים של אתי בר ממשיכה הלאה גם בשיריה האחרים עד לסיומו של הספר ובכל זאת אסיים באמירה יפה שלה בקשר לחיים. היא כותבת כך "לעולם לא אבקש טובה/לעולם לא אבקש ידך לתמיכה/רק כשעיניך ישאלו ויבקשו לעזור/ללא מילים/ללא מרוח או פסיק/ או שיר/אתן לבי/גאה אתהלך על אדמתי/. זו למעשה גאווה עם צפייה, היא לא תבקש עזרה, אלא אם תרגיש שהרצון לעזור בא באופן טבעי רגשי ספונטני מהאחר. זוהי לדעתי שפת הרגשות.
