בג"צ הכשיר המינוי - אין קלון לרמון

בית המשפט העליון דחה (יום א', 9.3.08) שלוש עתירות לדיון נוסף במינוי חיים רמון לשר בממשלה. כך החליט בצהרים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין. משמעות ההחלטה - פסיקת בג"צ כי אין בהרשעת רמון בעבירת מין קלון.

השופט ריבלין הבהיר כי הליך הדיון הנוסף הוא הליך ששמור למקרים נדירים ויוצאי דופן, שבהם נקבעה הלכה הסוטה מהלכה קודמת או שיש בה חשיבות, קושי או חידוש המצדיקים דיון נוסף בה. במקרה זה, קבע השופט ריבלין כי בפסק-הדין לא נקבעה הלכה חדשה, אלא מדובר ביישום של הלכות קודמות באשר לעילת הסבירות ולהיקף ההתערבות של בית המשפט העליון במינויים בשירות הציבורי. גם המחלוקות שהתגלעו בין השופטים אין בהם כדי ליצור עילה לקיום דיון נוסף.

ריבלין אף דחה את הניסיון לקרוא מתוך פסק-הדין של בית המשפט העליון הלכות גורפות, כמו למשל הלכה כללית שלפיה אין מניעה למנות אדם שהורשע בעבירת מין, תוך זמן קצר, למשרה ציבורית גבוהה, זאת אלא אם הוטל עליו עונש מאסר ונקבע שיש במעשהו משום קלון.

לדבריו, התוצאה של פסק-הדין מושתתת על עילות הביקורת השיפוטית המנהלית והיא פרי של איזון בין שיקולים שונים המאפיינים את הנסיבות הייחודיות של המקרה הספציפי. על ייחודו של המקרה תעיד בין השאר העובדה שחרף הרשעתו של רמון בעבירת מין נקבע באופן חריג - בהליך הפלילי שהתקיים בעניינו - כי אין בעבירה משום קלון.

"ההגנה על זכויותיהן של נפגעות עבירות מין נעשית במספר מעגלים משפטיים, כאשר בלב ההגנה עומד המשפט הפלילי, ולעיתים, תוצאות ההליך הפלילי שוללות לפי הוראות חוק מפורשות את האפשרות של אדם להתמנות למשרה ציבורית. בעניינו של רמון, התוצאה של ההליך הפלילי לא שללה את כשירותו לכהן כשר, ולכן התמקדה הביקורת השיפוטית בבחינת סבירותו של המינוי, לאור ההלכה המקנה לראש הממשלה שיקול דעת רחב בהרכבת ממשלתו", ציין השופט ריבלין.

בסיפא של דבריו הדגיש השופט ריבלין כי אמון הציבור ברשויות השלטון הוא משאב חיוני במערך הדמוקרטי. "משאב חיוני - אך לא בלתי-מוגבל ובוודאי לא מובן מאליו", כדבריו.

"הוא עשוי להתעצם והוא עלול להתכלות, ובהתאם לכך נקבעת היכולת של רשויות השלטון למלא את תפקידן. שחיקה מצטברת של אמון הציבור, למשל באמצעות פעולות שלטוניות והחלטות המאתגרות למצער את "מתחם הסבירות הציבורי", עלולה להפוך לכשל מערכתי "כרוני". המערכת המשפטית היא אחד הגופים שמתפקידם לעמוד על המשמר מפני כשלים כאלה, באמצעות הכלים המשפטיים שברשותה, מבלי שיהא בכך כדי להמיר את המנגנונים הדמוקרטיים האחרים", דברי ריבלין.

השר חיים רמון הורשע בבית משפט השלום בעבירה של מעשה מגונה ללא הסכמה, זאת בשל כך שבשנת 2006, בעת שהיה שר המשפטים, הוא נשק והחדיר את לשונו לפיה של המתלוננת, קצינת צה"ל, ששירתה במזכירות הצבאית של ראש הממשלה. בית משפט השלום קבע שאין בעבירה משום קלון, והטיל על רמון עונש של 120 שעות שירות לתועלת הציבור וכן חיוב בתשלום פיצויים למתלוננת. זמן-מה לאחר שריצה את עונשו מונה רמון לכהונת שר בלי תיק ומשנה לראש הממשלה.

בעקבות המינוי הוגשו לבג"צ מספר עתירות לביטולו בגין היותו "בלתי סביר באופן קיצוני". בית המשפט העליון דחה את העתירות הללו ברוב דעות של השופטת פרוקצ'יה והשופט גרוניס, נגד דעתה החולקת של השופטת ארבל. השופטת פרוקצ'יה קבעה כי רמון מקיים את תנאי הכשירות הקבועים בחוק למינוי שר, וכי הרשות הממנה שקלה בעניינו את מכלול השיקולים הרלוונטיים, לרבות ההרשעה הפלילית על נסיבותיה וטיבה, מצד אחד, ותרומתו הצפויה של רמון לממשלה, מצד שני. "באיזון זה, הוכרעה הכף לעבר אישור המינוי", קבעה, "ואין לומר כי החלטת הממשלה לוקה בחוסר סבירות בולט המצדיק התערבות שיפוטית".

השופט גרוניס סבר גם הוא שיש לדחות את העתירות לביטול המינוי, וזאת בהתחשב בזהותו של הגוף שקיבל את ההחלטה, במהות ההחלטה ובעילת ההתערבות הנטענת - עילת הסבירות - כאשר בהקשר המסוים שבו מדובר, אין לבית המשפט יתרון על פני כל אזרח במדינה בשאלת סבירות ההחלטה.

השופטת ארבל, בדעת מיעוט, פסקה כי לא היה זה סביר למנות את רמון לתפקיד בכיר של שר ומשנה לראש הממשלה, זמן קצר לאחר שהורשע וריצה את עונשו, ובהתחשב גם באופי העבירה שבה הורשע, בקביעות הלא קלות שנקבעו לגביו בפסק-הדין הפלילי ובצורך לשגר מסר מתאים באשר לערכי ההגנה על כבודן ועל גופן של נשים.