רבים הסכסוכים המתחוללים כיום בעולם: בין אלה שבהתעוררם בכל בוקר חושבים על צפונות יום המחר לבין אלה שאינם מצליחים להתנתק ממכאובי האתמול; בין אלה הרוצים עתיד משותף לבין הרוצים עתיד נפרד; בין המאמינים ביכולתנו לחיות בקהילות משותפות לבין אלה שאינם יכולים להעלות על דעתם אלא קיום בקהילות בדלניות, שבהן כולם מתנהלים כמונו.
בעת כהונתי כנשיא, שמחתי על שיכולנו לעשות שלום באירלנד הצפונית, לשים קץ לסכסוך האתני בבוסניה ובקוסבו, לפתור את הסכסוך בין אתיופיה לאריתריאה ולמגר סכסוכים אחרים. שמחתי גם על שבע השנים שבמהלכם התקדמנו לעבר שלום במזרח התיכון, עד שפרצה האינתיפאדה הנוכחית בספטמבר 2000.
מר ערפאת שגה שגיאה הרת אסון בדחותו את הסכם השלום בטאבה בדצמבר 2000 ובינואר 2001. כשתיכתב ההיסטוריה של האזור וייבחן סירובם של הפלשתינים לקבל את נכונותו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק להסכים להצעת השלום שהנחתי על השולחן, הוא ייראה כשגיאה החמורה ביותר בתולדותיהם. הם כמעט הודו בכך, משום שמר ערפאת אמר לפני כמה ימים, שהוא היה מוכן לקבל אותה עכשיו, לאחר שהתחוללה אינתיפאדה שהביאה לידי מותם של 600 ישראלים כמעט ולמותם של 1,800 פלשתינים ויותר.
אינני חושב שהפתרון לסכסוך הוא צבאי ואף לא פתרון של טרור. נראה לי אפוא שיש שלוש אפשרויות.
האפשרות הראשונה היא, שארצות הברית, קנדה, אירופה והאו"ם יחברו יחד ויאמרו: "הנה הסדר מקיף והנה הכסף למימונו". המדינה הפלשתינית תערוב לביטחונה של ישראל ולקבלתה על-ידי שכניה.
הדבר לא יקרה, משום שישראל אינה בוטחת דייה שההנהגה הפלשתינית תניח לדבר לקרות. אנשים רבים מדי נהרגו.
את האפשרות השנייה הייתי מכנה "לחכות לסוף של ערפאת". הסיכון בכך הוא שאנשים רבים נוספים ייהרגו עד שייקרה הדבר. יש בכך גם מן ההימור: השאלה היא האם יוכל יורשו של ערפאת לשלוט ביחידות צבאיות-למחצה ובמליציות וגם ברחוב הפלשתיני עד כדי כך שיוכל לעשות שלום. בעיניים זה אולי ישחק לנו המזל, כי ברור שמר ערפאת התמודד עם אתגרים רבים ואולי יהיה מוכן לחלוק עם אדם נוסף אחד לפחות בכוח שבידיו.
האפשרות השלישית נדונה בהרחבה בראשית השנה והנשיא בוש הזכיר אותה: פתרון ביניים שיביא עמו שנתיים-שלוש של שלום. כך עשינו בוואי פלנטיישן ב-1998, כאשר ממשלת הליכוד היתה בשלטון. נפגשתי עם ראש הממשלה נתניהו ועם מר ערפאת במשך תשעה ימים; גם המלך חוסיין היה שם. בסופו של דבר הגענו להסכם והוא "החזיק" את השלום במשך שנתיים ויותר, עד ספטמבר 2000.
שנת 1998 היתה השנה היחידה בתולדות מדינת ישראל שלא אירע בה אף לא מקרה אחד של מוות בפעולת טרור, אף שהיתה לנו קודם ממשלה אחת ואחר כך אחרת. דברים רבים קרו בישראל ב-1998, אבל יש בכך הוכחה מה אפשר לעשות.
מכל מקום, מה יכיל הסכם ביניים כזה? בראשית השנה דיברו הצדדים על הסכם ביניים, שיביא בעיקרו של דבר לכינונה של מדינה פלשתינית עכשיו, שינטרל את מעמדו של ערפאת כקורבן בחבלי הארץ העומדים עכשיו בראשות הפלשתינים ושיקבע לוח זמנים לפתרון כל הבעיות האחרות. הסכם כזה יחול לאחר שיונהג שיתוף פעולה בענייני ביטחון שיוכח בשטח. פתרון כזה הוא בר סיכוי. הנשיא בוש נוטה ככל הנראה להעדיף שילוב של שתי העדיפויות האחרונות.
לדעתי, הדבר החשוב ביותר הוא שאמריקה תהיה מעורבת בפתרון משום שאמריקה היא הארץ הגדולה היחידה שאיכפת לה אם תושבי האזור הזה חיים או מתים.
אבל מותר לנו גם לא להסכים. ויכוחים קשים ניטשים ביני לבין ראש הממשלה אריאל שרון, אבל הם מסתיימים תמיד בנימה ידידותית, כי אם אתה יודע שכאשר אתה מחויב לקיומו ולרווחתו של אחר, יכולה להיות ביניכם מחלוקת כנה והשיחה עשויה להתפתח באווירה של אמון; לכן האירופים יכולים למלא תפקיד חשוב בסכסוך באזור וכך גם קנדה. אבל שומה עלינו לומר, שעם הפלשתינים יוכל להיעשות צדק רק לאחר שביטחונה של ישראל וזכותה של ישראל לקיים יחסים נורמלים עם שכניה יובטחו אף הם.
לבי עם בני העם הפלשתיני. כולם שיחקו בו כאילו היה כדורגל פוליטי. בשנות השבעים והשמונים. כשמדינות ערב האחרות הרוויחו כסף רב מנפט, הן לא סייעו להם להיחלץ ממחנות הפליטים. הם נפגעו הרבה יותר מסירובו של מר ערפאת לקבל את הסכם השלום, בעוד שישראל קיבלה אותו.
הנה כי כן, דברים רבים מתחילים להשתנות, ואנחנו - מי שאינם נמצאים בעמדות כוח - חייבים לפקוח עין על ההתרחשויות. אחת היא אם אני מסכים עם כל דבר שהממשל האמריקני עושה כל יום. אין לדבר כל חשיבות לצורך העניין. הדבר החשוב הוא, שהאמריקנים מעורבים ומחויבים להיות מעורבים, ומחויבים לביטחונה של ישראל ולפתרון המוחלט של הבעיה. כל אימת שאנחנו מעורבים, מתים פחות אנשים. גם צימצום האלימות הוא נושא שיש להתעמק בו.
לכולנו עניין בפתרון הולם לסכסוך הזה, פתרון שיתן לילדים הפלשתינים עתיד בתמורה לביטחון ישראל ולקבלתה החד משמעית, לקץ לטרור ולקץ לתרבות ההתאבדות וההסתה. זוהי האווירה שצריכה לשרור בכל מקום.
אני יודע שהכל משרה עתה ייאוש רב, אבל לדעתי יש מקום לתקווה. ברור לי שרבים במחנה שלהם פוחדים ממה שקרה, ויש אנשים שמתחילים להשמיע את קולם, אנשים שלא עשו זאת מעולם. הרשו לי גם לומר שאם יהיה הסכם כלשהו, אפילו הסכם ביניים, יתכן שיידרש לשלוח כוח לאזור לצורך זה, ושום כוח זר לא יוכל לצאת משם, אלא עם כן האמריקנים יהיו חלק ממנו. אם הנשיא בוש ירצה לעשות זאת, אתמוך בכך מכל לב. איננו יכולים להטיף לשלום אלא עם כן נהיה מוכנים לשלם בעדו את המחיר.
אולי חושבים אתם שהסכסוך הזה לא ייפתר לעולם; אלוהים יודע שאם הנסיגה היתה עמוקה כל כך, אות הוא שהיינו באמת קרובים מאוד לפתרון. אבל לדעתי הדבר ייפתר על בסיס התנאים שהפלשתינים דחו בדצמבר 2000 עד ינואר 2001, תנאים שעתה הם מוכנים לקבל, לדבריהם. למה? משום ששינאה והרס אינם מתיישבים עם תלות הדדית. בסופו של דבר, אם האנשים דואגים לילדיהם, עליהם לבחור בעתיד משותף - לא בעתיד נפרד; בקהילה משותפת, לא בקהילה בדלנית.
יש כמה אנשים שחייבים לעמוד לדין, יש כמה חשבונות שצריך ליישב, אבל עם כל שברון הלב וההרג, על הרבה מאוד יש לסלוח. עלינו למצוא איכשהו דרך לחשוב על מחר במקום על אתמול, להיות שותפים לא לעתיד נפרד כי אם לקהילה כוללת, לא בדלנית. זה כל העניין ועתידו של העולם כולו תלוי בכך.
יקרה אשר יקרה בקרוב במזרח התיכון, לעולם אל תאמרו נואש. לא יתכן שסאדאת מת לשווא. לא ייתכן ידידי יצחק רבין מת לשווא. חשבו על כל הילדים שניסיתם להציל ועל העתיד שיכול להיות מנת חלקם.
