בשבוע הבא עומד ראש ממשלתנו לנסוע לוושינגטון להפעיל לחץ על נשיא ארצות הברית לקבל את תמונת העולם החדשה, אותה תימצת בנאומו בכנסת במלים אלה: "המשך ההתיישבות היהודית המפוזרת ביהודה ושומרון מסכנת את מדינת ישראל". לא פחות ולא יותר.
והואיל וכך, אולמרט יבקש מידידתנו הגדולה להציל את ישראל מן הסכנה הזאת. התהפך העולם: לא אמריקה לוחצת על ישראל, ישראל לוחצת על אמריקה. ולא אמריקה יוזמת חורבן ההתישבות הציונית, המדינה היהודית שמה בראש סדר היום את חורבן ההתיישבות - שלה. לו היה מישהו מנבא כזאת רק לפני 10 שנים, היינו אומרים שהוא טעון-אישפוז.
"גושפנקא" - הוא עיתון פנימי של גוש עציון, ובראש המועצה הזאת עומד שאול גולדשטיין, הנושא גם בתואר סגן יושב-ראש מועצת יש"ע. ב"דבר העורך" של גליון גושפנקא מן ה- 12 למאי, נאמר כך:
"בשער העיתון מופיעה תמונה מגוש קטיף של לפני שנה. איך לדעתכם צריך להסתכל על התמונה? אני מציעה להסתכל עליה מהזווית של ההווה: לחוות כל רגע ורגע שלנו כאן... ולשמוח. לא לחפש אחר מחשבות כמו 'איך בשנה הבאה נקונן על השנה שעברה'... החיים שלנו הם כאן ועכשיו, בלי פאתוס. לחיות את העכשיו, בלי להרגיש צורך להנציח כל רגע. מה יהיה בהמשך? ימים יגידו". על החתום שירה צרי, ויש תוספת - "מאיר היה במילואים".
מכאן ניתן להסיק, שכותבת "דבר העורך" היא מעין ממלאת מקום, ודווקא משום כך דבריה ראויים כל כך לתשומת לב, ויותר נכון הפילוסופיה שמאחורי הדברים האלה, הדומים כשתי טיפות מים - בעצם שתי טיפות מי ביוב - לפילוסופיה של "שלום עכשיו".
כוונתי אינה להתייחסות הטורפת של הארגון התוקפני הזה כלפי המתנחלים, כי אם לגישתו הפאסיבית והעכשוויסטית כלפי אויבינו הערבים. מול האויב הערבי, שוחר חורבננו, "שלום עכשיו" קוראת להתעלם מן הסכנות, לעשות שלום דמיוני והזוי עכשיו, לשכוח את האתמול ההיסטורי ולעצום את העיניים מול המחר המאיים - איך היא אומרת? "לחיות את העכשיו".
התהפך העולם! עיתון של מתנחלים מאמץ לעצמו את השקפת העולם של השמאל הקיצוני. לא לקונן על העבר, לא להתכונן לעתיד - לעצום את העיניים!
גם לאחר ההכנה הנפשית הזאת, עדיין הקורא הלאומי חייב לנשום עמוק ולהתכונן נפשית לזעזוע המחכה לו בדף אחר של "גושפנקא" - הסברו של ראש המועצה, שאול גולדשטיין, למה שכר דווקא את אייל ארד, האחיתופל ששיווק לשרון את הרעיון הנפשע לעקור ולגרש את יהודי הרצועה וצפון השומרון, לעשות את יחסי הציבור של גוש עציון.
גם כאן אין סנטימנטים. הכול - חישוב קר ואנוכיות צרופה: דרך אייל ארד, אומר גולדשטיין, "יתקשרו עם קובעי המדיניות בירושלים", ואייל ארד יהיה "צינור להעברת מסרים". במלים אחרות, גולדשטיין משלם לארד בעבור קשריו הפוליטיים, ולא חשוב לו שהוא מתגמל את קברן ההתנחלויות מכספי ההתנחלויות.
להתנהגות הזאת, שבין היתר מפקירה מוסרית כמה מיישובי הגוש בעצמו - תקוע וכרמי צור למשל, אשר לפי עצתו הרעה של אייל ארד נדונים אף הם לכלייה, קורא גולדשטיין לא להיות "צודקים", כי אם "חכמים". ועל כך כבר נאמר בישעיהו: "חכמים המה להרע".
אם בציניות קרה כזאת חושב ונוהג אחד מעמודי התווך של מועצת יש"ע, אכן - "התהפך העולם".
וכל זה עדיין רק בחזקת "קדימון" להלם האמיתי, המכה בנו מתוך "מעריב" של שבת (12.5.06), המדווח על קבוצה של ראשי מועצות ביהודה ושומרון, שלדידם גם גולדשטיין ושאר הנהגת מועצת יש"ע הם "קיצונים" מדי. זאת, למרות שמועצת יש"ע נתונה לביקורת קשה בהתיישבות על התנהגותה בכפר מימון ובתהליך הגירוש, בעיקר בבתי הכנסת בנווה דקלים. לפי ליאת שלזינגר ב"מעריב" מבקשים ראשי המועצות הפורשים, רובם מיישובים "חילונים" - להיבדל מן היישובים האידיאולוגיים ולהתנתק ממועצת יש"ע.
מדוע? אבי נעים, ראש מועצת בית אריה, אינו מתבייש לדבר "דוגרי": תפיסת העולם שלו שונה. הוא מכבד את הדמוקרטיה, "ואם יגידו לו ללכת מפה, הוא יקום וילך". אך אל דאגה, האיש אינו כזה גיבור, הוא יודע היטב שהוא בפנים הגדר ולכן, כדבריו, "בקונצנזוס הלאומי", והאינטרס שלו, כך הוא אומר, פשוט שונה מהאינטרסים של האחרים. והוא מוסיף: "אני מחוייב לדאוג לתושבים שלי תחילה". האנוכיות הגסה - במערומיה.
ויוזם הפרישה, ראש מועצת אלפי מנשה חסדאי אליעזר, לשעבר איש התחייה, היום חבר מרכז הליכוד וסגן יו'ר מועצת יש"ע, נואם מרכזי בכל עצרותיה, אומר שמטרתם לטפל בנושאים מוניציפליים "ופחות בפוליטיקה".
"פוליטיקה", בהקשר הזה, היא כמובן גירוש 80,000 מאחיו המתנחלים, הריסת כ- 100 יישובים ו- 120 מאחזים, והצבת מדינה פלסשתינית מטרים מן הבית האחרון של יישובו.
כשקראתי זאת, עלתה שוב בדעתי תמונה מחרידה שדימיתי לעצמי כדי לנסות לחדור למוחותיהם האטומים של כמה מבני עמי. משל לשני יהודים המובלים בקרון בהמות לאושוויץ. האחד שואל: "אתה יודע לאן מובילים אותנו?" וחברו העכשוויסט משיב לו: "אל תדבר אתי פוליטיקה"!
ומסכמת כותבת הידיעה ב"מעריב": הערכתם של המארגנים היא, "כי הניתוק ממועצת יש"ע ייטיב עימם". ועל כך יש פתגם אנגלי: "כל אחד לעצמו, והשד ייקח את האחרון".
מה הצד השווה בין גולדשטיין (וראש עיריית בית"ר וראש מועצת אפרת, שיחד איתו שכרו את אייל ארד) לבין חסדאי אליעזר, אבי נעים וחבורתם? שהם מדמים לעצמם את היותם מוגנים מאחורי גדר המערכת, ולכן - אותם השד לא ייקח. אולם, הם טועים. הם אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, שהגדר "שלהם" - מזוייפת.
לפי דרישת האמריקנים, הגדר האמיתית היא מול אריאל ומול בית אריה על הקו הירוק, והיא זו האמורה לקבוע את הגבול בסוף התהליך. הגדר שמאחוריה חוסים האגואיסטים הציניים שלנו אינה אלא קוסמטיקה על-מנת לאחז את עיניהם ולנצל את אשליותיהם כדי לפלג את המחנה. על שכמותם אמר ווינסטון צ'רצ'יל: "בחרתם בחרפה כדי להינצל ממלחמה? תקבלו גם חרפה וגם מלחמה!"
בסחרחרת הזו, המתנחל התמים צריך להתאמץ כדי שלא להתבלבל. ביקורת הפורשים על מועצת יש"ע לא שינתה לטובה את מה שנשאר ממנה. זו מבטיחה לנו עדיין, שכשיבוא חלילה הכורת לכרות את המון היישובים שמחוץ לגדר, הם "יגנו" עליהם באותן השיטות, והעיקר באותן המיגבלות ועם אותו שיתוף פעולה עם שלטונות הגירוש, שכל כך "הצליחו" בגירוש הראשון.
התמונה הפנימית הזאת, מול כוונות החיסול של הממשלה וראשה, היא אכן עגומה מאד, אך אינה צריכה להפתיע את מי שלמד היסטוריה. כך, רבותי, מתנהגים רוב בני האדם בהיותם במצוקה ותחת לחץ.
מה לעשות - בני האדם עשויים מחמרים חלשים, ולעתים אפילו גרועים, ותחת לחץ - החוליות החלשות קורסות. אולם ההיסטוריה גם מלמדת אותנו על מותר האדם, על שאר הרוח שהאדם מסוגל לו, על אלה שאינם קדים ומשתחווים, אלה הממשיכים לעמוד איתן, בגופם וברוחם, גם כאשר מסביב ייהום הסער.
כוונתי ליושבים על גב ההר, מעבר לגדר, ולכל אחיותיהם ואחיהם ביהודה ושומרון ובישראל-של-הקו-הירוק שאינם חיים את ה"עכשיו" ואינם דואגים רק לעצמם, אינם רצים עם הכלבים ואינם מייללים עם הזאבים, שלא נשא אותם הרוח, ואשר אלף שרונים ואלף אלפי אולמרטים לא יזיזו אותם מנאמנותם הבסיסית לארץ ישראל ולכל מה שהיא מגלמת מבחינה דתית, לאומית וכלל-אנושית.
אלה - חייבים להתארגן להגן על ארץ-ישראל, בין היתר מתוך ובאמצעות יישוביהם, להיערך להתנגדות, ואף להתחיל אותה מיד, מעכשיו, ולא לחזור על סיסמת "היה לא תהיה" הזכורה לרע מגוש קטיף.
מתארגנת יוזמה לעריכת חוגי בית ביישובים, מתוך כוונה להקים ביישובים המאויימים וועדי פעולה שייצגו את היישוב בפורום רחב של ועדים, פלוס קבוצות תמיכה מבחוץ, שיקימו חומת מגן אנושית מסביב ליישובים.
כבר נתקיימו כמה פגישות, נדונו דרכים ושיטות, ויש כוונה לארגן סדנאות וימי עיון לקביעת הקו ופעולות מיידות. האיומים באופק, ביחד עם סימני הרפיון בקצות המחנה, אינם צריכים לרפות את ידינו. להיפך. מי החפץ חיים ישאב מתוך המצוקה כוחות ותעצומות נפש למאבק המכריע הצפוי לנו קרוב.
יש לנו סיכויים טובים למנוע את הרעה: מחנה המהרסים והמחריבים מפוצל וסובל מחולשות פנימיות. המנהיג הנוכחי הוא רק "שוליית הקוסם", ועדיין רוב העם בריא ברוחו וחפץ חיים ויש בו הערכה ואף חיבה בסיסית לחלוצי ההתנחלות בלב ארץ ישראל. יש סיכויים טובים לשכנע חיילים - ואף שוטרים - במספרים משמעותייים, שלא לתת ידם למעשה הנבלה והפשע של גירוש אחיהם. אין כל מקור נראה לעין לכספים האדירים הדרושים לממן קטסטרופה לאומית בממדים של פי 10 מאסון גוש קטיף וצפון השומרון, שעדיין לא התגברו על תוצאותיו.
הערבים מתנגדים לתוכנית ה"חד-צדדית". החמאס בשלטון. אירן מאיימת. האבסורד הפוליטי וההפקרות הביטחונית שבתוכנית-אולמרט זועקים לשמים. עם ישראל עבר גם כאן בארץ משברים קשים מאלה, והתגבר.
אלא, שעכשיו הגיע התור שלנו. אין לנו כתפיים להתחבא מאחוריהן. אף אחד לא יעשה את המלאכה הזאת בשבילנו. את החפירות הקדומניות של עם ישראל מאיישים היום המתנחלים היושבים מעבר לגדר על במת ההר. שם החזית, ושם צריך לנצח. לימינם צריך לעמוד כל פטריוט יהודי.
