כבר כמה שנים ברציפות, ברשימות לפרשה זו, פרשת במדבר, אנחנו מעמתים את מה שקורה אצלנו בתחום טוהר המדות, עם המסר של הפרשה. עשינו זאת בעבר כי זה היה נושא חם בחדשות, והנה השנה, אותו נושא באותה תקופה, אבל הפעם ממש לוהט; שחיתות בצמרת המשטרה. טוב לכאורה, רק לכאורה.

אשתקד כתבנו משהו על כך שמבקרים אצלנו את המושחתים ומתעלמים ממה שמוביל לשחיתות, מתעלמים מהנחות היסוד השגויות. אולי צריכים להאשים את המושחתים ואף להעניש אותם אם ימצאו אשמים, אבל בכך לא פותרים את הבעיה; כי כל עוד הפרצות קיימות, שום ענישה לא תפתור את הבעיה. גם אם יהיו כמה שעונש צפוי יניא אותם ממעשה מושחת, תמיד יהיו בסביבה כמה "אמיצים" שיעזו להסתכן למרות הכל.

איך אומר רב יוסף בגמרא (גיטין מה/א, ובעוד מקומות): לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב. כל עוד קיימת הפרצה הקוראת לגנב, תמיד ימצא מי שיחוס על הטובין המופקרים מעבר לגדר הפרוצה, ויאמץ אותם לעצמו.

בשבוע שעבר דיברנו על הפער שבין המצוי לרצוי או להפך; יהודי יקר, שהוא גם ידיד יקר, המנוי על רשימות אלו בפקס', העיר את תשומת לבי כי ההפרש בין המצוי לרצוי הוא כסף. מצוי = 146, רצוי = 306; 306 פחות 146 = 160 = כסף.

כסף זו מתכת מהמתכות האצילות; כסף זה גם מטבעות ושטרות המשמשים למסחר; בכסף – כך מקובל לחשוב – אם רק יש מספיק ממנו, אפשר לקנות כל דבר. כאשר הכיסופים של האדם והחברה בישראל מסתכמים בכסף, כמה שיותר כסף, השחתה מוסרית היא תוצאה מתבקשת, כמעט הכרחית.

זוהי הפרצה הקוראת לגנב, וכמו תמיד, מסתבר שיש מי שנענים לקריאה. אומרים שהכסף נקרא כסף כי כולם נכספים אליו; כאשר הכסופים שלנו אכן מתמקדים בכסף, יש בעיה; הערכים הרוחניים מוסטים לצד מפני הכסף, ואז אין חינוך, אין רווחה ואפילו חיי אדם ורכושו נעשים הפקר. לא באופן רשמי כמובן, אבל בהחלט באופן מעשי. דומה כי זהו המצב אליו נקלענו שלא בטובתנו.

לפי הרשימות שלנו לפרשה זו משנים קודמות, מסתבר שהגל העונתי של השחיתות מתפרץ לנו בפרצוף מדי שנה, בשבוע של פרשת במדבר; מעניין. זה לא שבימים אחרים אין שחיתות, אבל ההתפרצות באה תמיד בעונה זו. יש שיאמרו 'סתם מקריות' אבל אנחנו לא קונים את זה; לכן ננסה לבדוק מה הקשר בין פרשת במדבר, לבין ההתפרצות העונתית של השחיתות?

פרשת במדבר נקראת תמיד לפני חג השבועות, וגם על ההסבר לעובדה זו עמדנו בעבר. נזכיר בקיצור כי חוויית המדבר בנפש, תחושת הריקנות והצמאון למלא אותה, הם ההכנה הדרושה לקבלת התורה בחג השבועות. הנה תיאור חווייתי בגוף ראשון, של אדם הנמצא במדבר
(תהלים סג): א מִזְמוֹר לְדָוִד; בִּהְיוֹתוֹ, בְּמִדְבַּר יְהוּדָה.
ב אֱלֹקִים, אֵלִי אַתָּה-- אֲשַׁחֲרֶךָּ: צָמְאָה לְךָ, נַפְשִׁי-- כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי; בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם.
ג כֵּן, בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ-- לִרְאוֹת עֻזְּךָ, וּכְבוֹדֶךָ.
ד כִּי-טוֹב חַסְדְּךָ, מֵחַיִּים; שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ.
חוויית המדבר של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, היא חוויה של צמאון וכמיהה; במלה אחרת, כסופים.

(תהלים פד): ג נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה, נַפְשִׁי-- לְחַצְרוֹת ה': לִבִּי וּבְשָׂרִי-- יְרַנְּנוּ, אֶל אֵל-חָי.

יש עוד כסופים במקרא; הנה למשל הפעם הראשונה בה מוזכרים כסופים בתנ"ך: ל וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ;
אלה דברי לבן בעימות שלו עם יעקב, אחרי שיעקב ברח ולבן השיג אותו בתום מרדף שנמשך שבעה ימים (בראשית לא).

כסופים הם הגשר בין המצוי לרצוי

הכסופים של יעקב לבית אביו, הם אותם כסופים של דוד המלך לְחַצְרוֹת ה'; לא רק דוד מזהה שהכסופים שלו הם אל ה', צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, או לפחות לְחַצְרוֹת ה'. אפילו לבן הארמי מזהה שהכסופים של יעקב הם לְבֵית אָבִיךָ; הוא מבין שלא מדובר בגעגועים אנושיים של בן להורים אהובים, אלא לבית אבא; לקדושה ששרתה בבית יצחק ורבקה.

דוד מוטרד מאד מן האפשרות שהכסופים שלו יעלמו לאחר שירווה את צמאונו בשהות מספקת בחצרות ה'; על כן הוא אומר: כֵּן, בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ-- לִרְאוֹת עֻזְּךָ, וּכְבוֹדֶךָ. מפרש הבעש"ט, הלואי בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ. לאחר שאזכה להרוות את צמאוני, הלואי ואחוש את אותם כסופים אל ה' כמו בעת שהותי במדבר.

אותו הדבר מוצאים אצל יעקב, ודברנו על זה בפרשת ויצא. הוא חושש שמא הרווחה הכלכלית והביטחונית שימצא אצל דודו, תשפיע עליו ותעמעם את כסופיו אל בית אביו.

היינו עלולים לחשוב שכסופים אלו שייכים רק לצדיקים בדרגות עליונות כמו יעקב ודוד; בא הנביא צפניה (פרק ב) ומבהיר כי כסופים אלו מהותיים מאד לקיומו ולרווחתו של עם ישראל, וגם של כל יחיד בישראל:
א הִתְקוֹשְׁשׁוּ, וָקוֹשּׁוּ--הַגּוֹי, לֹא נִכְסָף. ב בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק, כְּמֹץ עָבַר יוֹם; בְּטֶרֶם לֹא-יָבוֹא עֲלֵיכֶם, חֲרוֹן אַף-ה'--בְּטֶרֶם לֹא-יָבוֹא עֲלֵיכֶם, יוֹם אַף-ה'. ג בַּקְּשׁוּ אֶת-ה' כָּל-עַנְוֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ; בַּקְּשׁוּ-צֶדֶק, בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה--אוּלַי תִּסָּתְרוּ, בְּיוֹם אַף-ה'.

בכך שהעם לֹא נִכְסָף, אומר הנביא, הוא מסכן את עצם קיומו. הנביא פונה בתחינה אל כָּל-עַנְוֵי הָאָרֶץ שיעשו ככל יכולתם להציל מה שניתן עוד להציל. רק בהם יש תקווה, כי ענוותנותם מוכיחה שלא אבדו את כסופיהם. הם מתבקשים לעשות מאמץ מכוון לעורר את אותן תכונות אצל אחרים, בַּקְּשׁוּ-צֶדֶק, בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה; מהלך כזה עשוי להציל רבים מן התהליך החורבני, אוּלַי תִּסָּתְרוּ, בְּיוֹם אַף-ה'.

מי שאין בו ענווה, לא יכסוף אל ה' כדוד, וכנדרש ע"י צפניה; לכל היותר הוא יכסוף לכסף, ושאחרים יעסקו בערכים.

אצלנו חיים בהרגשה שכבר הגענו אל המנוחה ואל הנחלה; מכיוון שכך, אין עוד צורך בכסופים. ראוי לציין כי בהקשר זה גם מלות ההמנון הלאומי נשמעות אנכרוניסטיות להפליא. הרי לכאורה אנחנו כבר 'עם חפשי בארצנו' אז על איזו תקווה מדברים שם? אבל זו סתם הערת אגב.

מי שמרגיש 'עם חפשי בארצנו' כבר אינו זקוק לכסופים; עכ"פ, לא לכסופים 'להיות עם חפשי בארצנו'. מה שנשאר לו זה לכסוף לכסף. פרשת השבוע פותחת בכותרת המציגה תאריך מדויק; בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. כאן מצטווה משה לארגן את שנים עשר השבטים בארבעה מחנות כך שיקיפו את אוהל מועד מארבע רוחותיו; מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ.

שלושים ותשע שנים הלכנו במדבר בסדר שנקבע בפרשה זו; כל עם ישראל סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד, אבל מִנֶּגֶד; אסור להתקרב יותר מדי. בין העם ובין אהל מועד חצצו הלויים (פרק א):
נ וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ--הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ; וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן, יַחֲנוּ.

לסתם יהודי, התקרבות אל המקדש מהווה סכנת חיים: וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת. מערך זה של מחנות כמו גם המסע הארוך במדבר, נועד לחנך אותנו לכסופים מתמידים; לעולם לא להסתפק במה שהגענו אליו; תמיד לשאוף קדימה, גם אם ברור לנו שאולי לעולם לא נגיע. בדיוק כמו שלעולם לא נוכל להכנס אל המקדש, אבל תמיד חונים בקרבתו והעינים נשואות אליו בכסופים.

עמדנו בעבר על כך שהאדם מטבעו תמיד הוא כוסף; מי שיש לו מאה, רוצה מאתים, אומרים חז"ל, וכך זה צריך להיות. הבעיה מתחילה כאשר הכסופים מתמצים במאה שנדמה לו כי היא חסרה לו, ואין לו שום אופק אחר לכסוף אליו.

לקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו, מן הראוי שנחדש את הקשר שלנו עם היום הזה, ואז נכסוף למה שצריכים לכסוף ונזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

וכך יהיה רק טוב באמת, ליהודים וגם לכל האחרים.