יש דבר כזה "זמן סביר". טבח שיגיד בראיון עבודה, שהזמן הדרוש לו להכין חביתה הוא שעתיים - אין סיכוי שיזכה לתשובה חיובית. שיפוצניק שיגיד ללקוח שהזמן הדרוש לו כדי לשפץ דירה של 150 מ"ר, הוא 3 שנים - איש לו יעסיק אותו. מוסכניק שידרוש מהלקוח להשאיר את האוטו במוסך חודשיים, יפשוט רגל.
ו... בימ"ש שאומר לאזרחים שהזמן הדרוש לו כדי "לייצר" פסקי דין הוא שבע שנים, לא יקבל תיקים. מפני שהליך שיפוטי ארוך, פירושו "צדק נכה". אלא שלאזרחים אין אפשרות לבחור את השופטים, שלא לומר לזרז אותם, מכאן ברור, שמקבלי השירות, צריכים להתייחס אל המערכת המשפטית, כאילו מדובר בגזירה משמיים.
לא כן שר המשפטים. חיים רמון ידוע כמהפכן. קראנו בעיתונים שכבוד השר פרס תוכנית מהפכנית בפני חברי ועדת החוקה של הכנסת, שתכליתה - שינויים במערכת (14.6.06). מבלי להיכנס לפרטים, אני מציע להתייחס לאיש ולתוכניתו ברצינות רבה. יש בו משהו שלא ראינו אצל אלה שקדמו לו.
ואיך מסבירים השופטים את המסלול הארוך שעושים תיקים עד לפסיקה: "המערכת כורעת תחת העומס"(!) אם זאת התשובה, היא חצי נכונה. מפני שהתשובה הנכונה היא: "פקק". המערכת פקוקה. סתומה. חסומה. מדובר בבעיה של עשרות שנים, ויש אינסוף תלונות בנושא. פקק קבוע, פירושו, שיש במערכת "סכר" שמונע מהתיקים תנועה במהירות סבירה.
ואכן, רבים מאזרחי ישראל שנדרשו לשירות הזה של בתי המשפט, הגיעו אל הצדק, כשהם תשושים, והוא (הצדק) היה כבר לא רלוונטי. אז מה הועילו שופטים בפסיקתם? יש שתי סיבות למערכת פקוקה. האחת אובייקטיבית, רוצה לומר: מול מסת התיקים, חייבים להוסיף כוח אדם, והשנייה סובייקטיבית. דהיינו, אפשר לשחרר את הפקק, עם מצבת כוח האדם הנוכחית.
שורות אלה טעונות יומרה: אפשר בהחלטה חכמה ובנחישות, להתגבר על הפקק בבתי המשפט. הפתרון נימצא באולמו של השופט/ת. ואם ממש לדייק, אז על דוכן העדים. אלפי אזרחים, עומדים מדי יום מול שופט/ת, ואחרי שנשבעו לומר את האמת, יורים שקרים בצרורות. השקר, הוא הסיבה לפקק!!
השקרן יודע שפסק הדין חייב להכיל בתוכו את האמת, וזאת הסיבה שהוא מחביא אותה. ואת זה הוא עושה באמצעות שקרים שתכליתם: שליחת השופט לחפש את האמת במקום שהיא איננה. במקום שהעד יקל על השופט, ויניח את האמת על שולחנו, הוא מאלץ אותו לשרוף דיונים מיותרים בחיפושים. ולכן הפסיקה תגיח לעולם באיחור ניכר. מדובר ב"הכשלת שופט בשעה קדושה שבה הוא נדרש ליילד צדק".
מכאן המסקנה ברורה: המערכת חייבת להרתיע עדים מהשמעת שקרים. ואת זה עושים באמצעות העמדתם לדין, והענשתם. קנס גבוה, כליאה, והכי חשוב - פרסום, יכולים בהחלט להרתיע. ביום-יום, רבים מהעדים רוצים לעזור לחבר להיחלץ מבעיה משפטית, ולכן הם מוכנים לשקר למענו. ענישה קשה עשויה להתברר כקו אש שלא עוברים- אפילו למען חברים.
השקר במחוזותינו, הפך לארגומנט היחלצות כל כך לגיטימי, עד כי שבועת העדים: "אני נשבע לומר את האמת, כל האמת, אך ורק את האמת" הפכה לקלישאה שחוקה. איש לא מתייחס אליה ברצינות. אפילו לא שופטים. חבר עו"ד סיפר לי, שמעולם לא הוכנס לכלא, אדם שנתן עדות שקר. למרות שעל-פי היהדות, חל איסור חמור ליתן עדות כזו. זה כתוב אפילו ב"עשרת הדיברות": "לא תענה ברעך עד שקר", למי ששכח.
לסיכום, אדוני שר המשפטים אני מציע לשנות את ההגדרות. השקרנים הם סוג של "מחבלים חברתיים", והשקר על דוכן העדים, הוא "פעולת טרור נגד הצדק". ההגדרות החדשות יולידו את הזעם הדרוש, כדי לכלוא את עדי השקר, שיוצרים את הפקק בבתי-המשפט.
והפוליטיקאים? הם כמובן ימשיכו לשקר במצח נחושה, שהרי אין לצפות מבעלי מלאכה, שילכו לעמל יומם, ללא כלי העבודה הראשי שלהם. ואם בבתי המשפט, השקר מעכב את הצדק, הרי שבפוליטיקה, הוא מקדם קריירות. ואין כמו חיים רמון להמחיש זאת...
