לא פעם עומד האזרח הקטן חסר אונים מול שרירות הלב של רשויות מנהליות, כגון, רשויות המס או רשויות מקומיות. רשויות אלו נוהגות להטיל עיקולים על כלי רכב ונכסי מקרקעין ששוויים גבוה לעין ערוך משווי החוב של אותו אזרח לרשות.
אכן, לפעמים אדם חייב סכום כלשהו לרשות שלא שולם על ידו, קנס שהוטל עליו, דוח חניה שלא שולם, הפרש תשלום מס וכדומה. אך פעמים רבות, אין כל פרופורציה בין סכום החוב לרשות לבין שווי הרכב או הנכס שעוקל על ידה.
עו"ד שכעס על עיריית רחובות אשר הטילה עיקול על רכבו בשל דוח חניה בסך של 140 ש"ח, טרח והגיע עד שערי בהמ"ש המחוזי בתל אביב בדרישה לבטל את העיקול על הרכב. טענתו היתה כי ללא כל קשר בדבר החבות שיש לו לשלם או לא לשלם את החוב, הרי לא יתכן כי בשל חוב כה קטן, יעוקל רכבו ששוויו 72,000 ש"ח.
בפסק דין קצר והחלטי של השופטת ד"ר דרורה פלפל היא קובעת כי אסור לרשות מנהלית לעקל נכס שערכו גבוה משווי החוב שטרם שולם. חייבת להיות פרופורציה בין שווי החוב כולל הוצאות גבייתו לבין שווי הנכס המעוקל.
מוסיפה השופטת פלפל וקובעת, כי טענת הרשות כי העיקול הוא רק ברישום בלבד במשרד הרישוי ובכך היא מקלה על החייב, היא מגוחכת ולא רלוונטית. תפקידה של רשות לגבות חובות ולא לתת הרתעות. גביית חוב, ראוי שתעשה בדרך שתהיה הולמת לגובה החוב בלבד.
בהחלטתה מזכירה השופטת פלפל החלטה דומה של חברתה לבהמ"ש המחוזי השופטת ורדה אלשיך, בעניין הסרת עיקול על רכב שהוטל בשל חוב של 750 ש"ח, שנתקבלה בתיק הפירוק של הבנק למסחר. העיקרון זהה: חייבת להיות פרופורציה בין החוב לשווי המעוקל.
טענתה של עיריית רחובות, כי אומנם יש פסקי דין כאלו בבהמ"ש השלום והמחוזי, אך אין תקדים מחייב שנקבע בעניין זה בבהמ"ש העליון, נדחתה מכל וכל על-ידי השופטת פלפל. היא קובעת חד-משמעית, כי רשות מנהלית מחויבת להחלטות בהמ"ש השלום או המחוזי ואין מקום כי תתעלם מהחלטות אלו עד לקבלת הכרעה בבהמ"ש העליון. אמנם, פס"ד של בהמ"ש העליון מחייב את בתי המשפט בערכאות שמתחתיו, אך כל עוד לא ניתן פס"ד כזה, החלטות בהמ"ש השלום או המחוזי מחייבות את רשויות המדינה ואסור להן להתעלם מהן.
לצערנו, לא פעם אנו מוצאים כי רשויות המס ורשויות מנהליות אחרות, מתעלמות מהחלטות בהמ"ש המחוזיים בטענה כי הוגש ערעור לעליון. הקושי הוא בעיקר בכך שערעורים בבהמ"ש העליון אורכים שנים והתעלמות הרשות מהחלטת בהמ"ש דלמטה פוגעת באזרח הקטן. נכון כי לעיתים קיימות סתירות בהחלטות בין בתי משפט מחוזיים שונים, אך נראה כי ברוב המקרים המדובר בסתירות הנובעות מתשתיות עובדתיות שונות. אף במקרים של החלטות סותרות של בהמ"ש שלום או מחוזיים בשל פרשנות משפטית שונה, ראוי כי הרשות תקל על האזרח ותביא בחשבון דווקא את הפרשנות המקלה שבין הפרשנויות השונות ולאו דווקא את המחמירה שבהן. לפחות עד שתתקבל הכרעה בעליון.
על קצה המזלג, נזכיר לעניין זה את המחלוקת בעניין הכרה בהוצאות לימודים לתארים אקדמאים כהוצאות מוכרות ואת פס"ד חגי כץ בעניין שיעור המס המופחת בשל אופציות לעובדים הממתינים להכרעת בהמ"ש העליון.
אכן פס"ד קצר החלטי וחשוב בדבר מגבלות הסמכות של הרשויות כלפי האזרח. (עתמ 2357/05, אפלבוים נ' עיריית רחובות, מיום 16.5.2006).
