כמה מחשבות...

...וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. (במדבר יג, יז)

"וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה". אומר מדרש תנחומא: כי נתן משה סימנים למרגלים לדעת האם חזק העם היושב בארץ כי אם רפה. אם בפרזים (מפוזרים) יושבים, חזקים הם שסומכים על גבורתם. ואם בצורי חומה סימן לחולשתם, שתולים תקוותיהם בחומות.

מבין כל הדרכים להתמודד עם איבת הגר היושב בקרבנו, בחרנו בדרך לא דרך. אבל מה, דווקא מצאנו פתרון קל. מאסנו באדמה ובאדם. עטפנו את עצמנו בצעיף חונק של חומה אפורה ומתפתלת, כצלקת על פני אדמתנו, צלקת על פני מצפוננו המחריש.

בשבת אחרונה, בלומדי עם החברותא, לא הניחו לנו היתושים.

- יש הרבה יותר יתושים השנה – אמר לי.
- גם אני שמתי לב... - עניתי.
- אתה יודע למה? – שאל מביט בי במבט נוקב. החזרתי לו במבט שואל.
- אנו (העם) מעלים צחנה פנימית ונרקבים, על כן מתרבים היתושים.

חייכתי בחצי חיוך עצוב.

כעבור שבוע נפל לידיי עיתון מקומי של השכונה בה אני מתגורר, שכונה צפונית בירושלים, זו עטופת החומה. דפדפתי בעיתון מתוך שעמום וחוסר עניין, כאשר משכה את תשומת לבי כתבה קטנה, על אודות היתושים הרבים הפוקדים את ירושלים השנה, לעומת אשתקד. והנה מתברר, למרבה הבושה, כי סיבת המכה אינה מן הטבע. זו שוב החומה. כשבנינו את מעוז ביטחוננו במרכז שועפט (כפר ערבי בצפון ירושלים) פגענו בתשתיות הביוב. כמובן, שבאין ראות עצמנו הבעלים של אדמתנו לא דאגנו לסדר את הבעיה. וגם למי אכפת, הלא בחיי אדם עסקינן? כך עברה לה שנה ועוד שנה, החומה בנויה לה, מתנשאת לתלפיות, והביוב פרוץ, נחמד לברחש וליתוש. אם זה יחסנו לאדמתנו, אם אנו יכולים להשלים עם השפלת אדם שכזו, כנראה שאכן צחנת ריקבון ערכי עולה בקרבנו.