עם כל הכבוד, אינך רב

אם מישהו יבוא מחר ויחליט ששבת תחול ביום ראשון, שחזיר זה כשר ושיום זה בעצם לילה – ההגינות העיתונאית מחייבת אותי - למען האמת - להעיף אותו מכל המדרגות. העובדה שמיליון וחצי רפורמים ייעלבו מכך שלאריק יפה לא יקראו רב, לא מזיזה כהוא זה. גם למיליוני מנעולים בישראל קוראים "רב-בריח", ובכל זאת מכנים אותם מנעולים ולא רבנים.

את הסכר שנפתח בפתיחות לכל שטות המועלית אצל יהודי הגולה הדוויה והדועכת, צריכים לסתום בישראל. תרבות יהודי הגולה, בלית קרקע יציבה להיאחז בה, סובלת מדקדנציה תרבותית והולכת בצעדי ענק של היטמעות בין-תרבותית והתבוללות, שקיעה והתנוונות שאחריתן מי ישורנו. שומה עלינו, החיים בארץ האור, לנסות ולהסיר את כיסוי העיניים המסמא אותם מלראות נכוחה את המציאות, ולהכיר בפריחת ובשיגשוג העתיד התרבותי של היהדות בישראל.

יפה אינו רב, ושימוש בתואר זה כלפיו הוא לא פחות מאשר סילוף, הנובע מכוונות אינטרסנטיות או תום לב. הוא עומד בראש התנועה הרפורמית. זו תנועה שאינה יהודית-דתית במהותה. ריבוי היהודים המרכיבים אותה אינו מעיד בהכרח על היותה כזו. כמו רבים בציבוריות הלא-דתית בישראל, גם הרפורמים מדברים על "המוסר היהודי". הם אינם מתכוונים למוסר היהודי כפי המשתקף בתנ"ך ובכל ספרות הקודש המסתעפת ממנו, כפי שנמסרה במסורת מהר סיני. מוסר יהודי מבחינתם הינו גישות שאימצו אותן יהודים שונים במהלך הדורות, ונחשבו בעיניהם כמוסר יהודי. עיון מדוקדק יגלה כי גישות אלו נשאבו למעשה מאומות אחרות, ולא פעם עומדות בסתירה ליהדות.

להשוואה בין מי שאינו מקיים תורה ומצוות או למסורתי שמקיים רק מה שמתחשק לו, לרפורמי - אין מקום. בניגוד לרפורמים, השניים הראשונים יודעים היטב כי בחירתם בדרך החים בה בחרו נובעת מגישה חברתית-תרבותית, ולא מגישה דתית. הרפורמים ניסו ומנסים "לאדל" את הערכים המאומצים, וקוראים לזה יהדות מתחדשת. ההמצאה החדשה נועדה לנסות ולהשלים מבוקשם של יהודים בגולה, שאימצו לעצמם אורח חיים גויי, ורוצים להכשיר את השרץ באמצעות תיבולו בקצת או בהרבה יידישקייט, וביצירת מסגרות קהילתיות שאינן נמנעות מלהכניס לתוכן גויים. חלקם אפילו אינם מאמינים בכלל שיש אלוהים. אולי זה האוויר כאן שמשפיע או משהו אחר, אבל בישראל לא קונים את הבלוף הזה.

עד כאן הסברתי את הצדק שבגישת הנשיא קצב, וכעת לטעותו, שלמעשה הוסברה באופן מובלע בדבריי הנ"ל:

מדינת ישראל היום, באמצה לעצמה אורחות התנהלות בלתי יהודיים בהכרח, הינה מדינה ככל המדינות עם כמה פריטי לבוש יהודיים. גם אם תבוא מחר הכנסת כולה ותחליט פה-אחד לשנות את החוק ולכנות את מנהיגי הציבור הרפורמי כרבנים, עדיין לא יהיה בכך לשנות את האמת היסטורית באשר לשאלה מיהו רב. יש דברים שהם הרבה מעבר להחלטה כזו או אחרת של כנסת חולפת.

רב הוא רב, ולא כל תמהיל חברתי אחר. זו אינה שאלה, זה סימן קריאה.

מוכרת הבדיחה על כומר העיירה, שהחליט לנצר את תושביה היהודים. הוא הציע סכום הגון למי שיתנצר, בתנאי אחד - עליו לוותר לגמרי על אכילת גפילטעפיש בשבת. יהודי אחד הסכים לתנאי. הניף הכומר את ידיו, היזה עליו מים, וקרא: "אתה נוצרי! אתה נוצרי! אתה נוצרי!". מאחר שאי אפשר להאמין ליהודים שיתנצרו בכזו קלות, התגנב לו הכומר חרש בליל שבת אל חלון ביתו של היהודי, וראה אותו סועד לתיאבון גפילטעפיש. הכומר מתפרץ פנימה וצווח ככרוכיא על התרמית. היהודי מנסה להרגיע: "נו באמת... זה בכלל לא גפילטעפיש, זה עוף... הנפתי ידיים, שפעתי קצת מים ואמרתי לו: אתה עוף! אתה עוף! אתה עוף!".

יהו מעשיהם אשר יהו - הרפורמים נשארים יהודים, אבל גם היהדות נשארת יהדות, ואינה ניתנת לשינוי על-ידי מעשים חיצוניים קוסמטיים. הצורך בחברתיות קהילתית ברור ומובן, אבל מדוע לעשות זאת בהפגנתיות לכאורה דתית? האם בזה שיתהדרו בנוצות לא להם וייקראו דתיים יינתן להם יותר כבוד? אולי, אבל לא בישראל, שיודעת למרוט את נוצות הטווס.

במהלך השנים מאז החלו היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים בפעילותם, הם יצרו עולם מושגים חדש. תוך שהם מושפעים עמוק מהתהליכים החברתיים המתחוללים בעולם הנוצרי, הם גם יצרו חברה חדשה, שאותה כינו "אורתודוקסים". מאחורי המילה התמימה לכאורה עומדת משמעות עמוקה יותר: רוצה לומר, גם האורתודוקסים הם זרם ביהדות, כאשר למעשה האמת הפוכה – רק האורתודוקסים הם נושאי דגל היהדות.

האם זה אומר שיהודי שאינו דתי או יהודי רפורמי/קונסרבטיבי אינו יהודי? ודאי שלא. הם אינם זרם ביהדות, אלא זרם ביהודים. על כל מי שנולד כבן לעם היהודי מוטבע חותם האומה, אך הוא מצוי אצלו בכוח ולא בפועל. בבחירתו יגלה חותם זה ובבחירתו יבחר להתעלם ממנו ולאמץ לעצמו חותמות עמים זרים, ולא אני שאשפוט אותו על כך. אך מי שעוטה חותמות אחרים אינו רשאי לפשוט טלפיו כחזיר ולומר: כשר אני.

הכשרות אחת היא, הטהרה אחת היא, השבת אחת היא, הגיור אחד הוא, המוסר אחד הוא, התורה אחת היא, היהדות אחת היא. תמימה ושלמה, ולא ניתנת למחצה, לשליש ולרביע. היא נוקשה ביציבותה ואינה משתנה בהתאם למציאות, בניגוד לטענות המנסות לציר אותה ככזו. יש בה מחלקות, אך אלו נמצאות בעניינים איזוטריים הנמצאים בתחום האפור. היהדות אינה כחומר ביד היוצר בידיהם של הרבנים, ואין ביכולתם לכופף את דעת התורה בהוא זה – גם אם יירצו.

שבעים פנים לתורה, אך לא 71. את הפן הנוסף מנסים הרפורמים והקונסרבטיבים לחלחל לתודעה הציבורית. כאילו לא מספיקות להם כל מדינות תבל, מתאמצים הם לשלוח אלינו זרועות תמנון ולנסות לגרום גם לנו, הציבור הישראלי, לאמץ את עולם התפיסות והמינוחים שיצרו בהבל פיהם.

בכך בדיוק חוטאת העיתונות בישראל – באימוץ שקרים. חשוב וחובה לסקר את הקהילה החשובה והגדולה הזו, ובהגינות. אולם אין לעוות וליפות את המציאות. הכל צריך להיעשות במינוחים נכונים ובפרופורציה התואמת את גודלם השולי באוכלוסיה בישראל.

היהדות ההלכתית הינה מסירה. לא לחינם נקרא רב תלמיד חכם ולא חכם. הוא תלמיד של חכם, שהיה תלמיד של חכם, שהיה תלמיד ל חכם וכן הלאה. יש מסורת, יש מסירה בין-דורית. תלמיד מפי רבו מפי רבו – עד משה רבינו שקיבל מסיני.

בניגוד לרפורמים, האל במרכז ולא האדם. המצוות אינן המלצה לשיפור החיים, אלא דרך המתווה אורחות חיים (אורחות חיי היחיד, ובעיקר את חי הלאום – כמדינה ריבונית. בניגוד לעמים אחרים בהם אין לדת נגיעה במלוכה). אצלה הרפורמים המעשים ה"דתיים" מנותקים מהאל, ומהווים מסגרת חברתית שאמורה ללכד. למעשה, זוהי ראוותנות דתית, ותו לא.

ולכן אין רב רפורמי, אלא רק רהב. אם מישהו רוצה להיות רפורמי – שיבושם לו, אני מקבל אותו כאדם שווה בחברה, אך הוא אינו יכול לכפות ולדרוש ממני להסכים לחידושיו, שהם פועל יוצא מתפישת עולמו המסולפת את היהדות.

היהדות כפי שנמסרה מאלוהי ישראל קובעת, שמקווה הוא 40 סאה ולא פחות, שקדושה אפשר להשיג בצניעות, שמוסר אינו בהכרח תואם אידיאות רווחות בעולם הגויי, שבית-כנסת זה בית-כנסת ולא "טמפל", שיהודי הוא רק מי שנולד לאם יהודיה, או גר שהתגייר על-פי כללי ההלכה ולא על-פי כלים חברתיים מצוצים מן האצבע (מתוקה ככל שתהיה), שרב הוא מי שהוסמך על-ידי רב אחר מתוך הבנה שתורה אינה מוצר אקדמי-מדעי, המנסה להפריך את כל מה שקדם לו, אלא לימוד המנסה לקיים ולהעמיק בדברי קדמונים, כאשר היכולת לחידוש נסמכת רק על-בסיס הישן.