|
|
[צילום: מאפיית לחמים בתל אביב]
|
|
|
|
|
בדיוק כשחשבתי שפחמימה מוערכת יתר על המידה, הגעתי ל"לחמים". רציתי להאמין שמגישים שם ירקות מאודים, יוגורטים דיאטטיים ועשבים. לא כי אני מאוד אוהבת את כל הדברים האלה, אלא פשוט כי אני במשבר אמצע השבוע של דימוי עצמי. אני מביטה במראה ורואה עצמי שמנה. אני חושבת שהמראה משמינה. היא לא. אז אני עוברת למראה אחרת, שמראה את אותו הדבר, רק הפוך. כלומר, את אזור הישבן. אני משוכנעת שהיא מזייפת. היא לא. אז אני הולכת על מראה קטנה. לפנים. הן אומנם קצת תפחו, אך כשיש לך פנים ארוכות, קצת שומן בלחיים עושה טוב.
מכל מקום, החלטתי לפנק חברה יקרה בארוחת בוקר. מכיוון שהייתה לה שעה קצובה, בחרנו ביעד קרוב למקום עבודתה - בית הקפה והמאפייה "לחמים", הממוקם על רחוב חשמונאים בתל אביב. מי שהגה את שם המקום, לא יכול היה לחשוב על שם מדויק יותר, שמעביר את החוויה. כמה לקוני, ככה נכון.
"לחמים" בהגדרתה היא מאפייה. בפועל, מדובר בגן עדן של פחמימות או גיהינום של מורעבות. תלוי איך מסתכלים על זה. לא תמצאו שם דבר שמזכיר חלבונים; יש שם לחמים מכל הסוגים, עוגות, מאפים מלוחים, קראנצ'ים מתוקים ומה לא. כשהפסקנו לרייר על חלון הראווה שהציג לנו לחמים אקזוטיים נטולי צלוליט, התרשמנו מהאווירה הביתית הנעימה. קירות צבועים בגוון בננה עדין, חלונות ממוסגרים בצבע אדום וחלל גדול שמספיק להכיל את היושבים במקום וגם את הלחמניות. אנחנו מבקשות הרבה, כי אי אפשר לחשוב בקטן במקום כזה.
המלצרית ממליצה לנו על חטיף הכולל שיפון, זיתים וגבינת גאודה (10 שקל). מדובר במעדן טהור, טרי, רך וקריספי כאחד. אנחנו מחסלות במהרה את המקל שמגיע בצורת בגט ארוך ודק ומתרכזות בשאר הירקות. כלומר, פחמימות. כלומר, מיני קישים, 5.5 שקלים האחד, בשלל צבעים וצורות: האחד בצל, השני בטטה, השלישי גבינות ים תיכוני. הם קטנים, ערמומיים ומתעתעים. קשה לומר שזה משביע, אך משובח. אני מבקשת לסיים את מנות הפתיחה עם כריך טונה מופלא המוגש עם סלט קטן (24 שקל). לשמחתי, מדובר במנה חסרת ייחודיות שכן אני לא צריכה שישחקו לי עם הטונה. ש' התאהבה קשות במיני קיש של בצל וכרישה ומבקשת אחד גדול. אז היא מקבלת אחד כזה, שיכול היה להכיל את כל המיני-קישים ממקודם. המנה מוגשת עם סלט מתובל וים של ריחות טריים ונפלאים (42 שקל).
לצד המנות, אני מבקשת הפוך-גדול-חלש-דל שמוגש עם עיטור מקסים של חיטה. ש' רוצה דיאט ספרייט. פרייארית. טוב, לא אשקר. גם ביקשנו עוגה. קטנה. באמת קטנה. טעימה. טעימונת, אם תרצו. קוראים לה קרנאץ' ריקוטה מתוקה, שזה אומר עוגת שמרים עם גבינת ריקוטה, שזה אומר "יאמי, עוד!". אני מתגרה בש' ומבקשת ממנה שתסיים את המנה בזמן שאני סורקת את הנעשה סביבי. השעה אחת עשרה בבוקר והמקום עמוס באנשי עסקים שסוגרים עסקות, שתי חברות שיושבות על הפוך ואם ובתה שמדסקסות ענייני גנטיקה. לקראת שבועות, מסבירים לנו, הולך להיות כאן בלגן, אבל במובן הטוב. שפע של לחמים מיוחדים החל מלחם גבינת גאודה, אגוזים וצימוקים, תאנים, פוקאצ'ות של ירקות, אנשובי ועשבי תיבול. ש', ששמה את נפשה בקישים, שמחה לגלות שקיש סלמון מיוחד נוצר לשבועות, לצד אחד עם גבינות צאן.
"אבל לא כל יום שבועות", אנחנו משוות לעצמנו מראה של ילדות שצריכות עכשיו סוכר. המלצרית מרגיעה אותנו שאם אין ביכולתנו להגיע לשם, מוחמד יבוא אלינו. לפני כחצי שנה, נפתחה מחלקה חדשה המיועדת לאירועים ללא מלצר. מה שאומר, מבחר מטורף של מגשי אירוח במחיר פיקס למגש. כך שבפעם הבאה שאתם חוגגים יום הולדת 75 לסבתא, עזבו אתכם מבישולים. תזמינו לכם כמה מגשים ותצאו לחמים. כלומר, מלכים.
