ימים קשים עוברים על העם היושב בציון. חיילים הרוגים ואחד חטוף, עוד אזרח שנחטף וכבר ידוע שנרצח, והקושי היותר גדול נעוץ בכך שהאופק, ככל שניתן לראות ובהתנהלות טבעית וצפויה, אפל עוד יותר מן המקום בו נמצאים כעת.

וכל זה קורה בשבוע בו קוראים בתורה על הסתלקותם של שנים משלושת מנהיגי עם ישראל במדבר, מרים ואהרן, וגם המנהיג הראשי, משה, מקבל הודעה חד-משמעית כי סיים את תפקידו. נותרו לו עוד כשמונה חדשים בתפקיד, אבל כבר נקבע שתפקידו הסתיים. לכאורה, איך הסתלקות מנהיגי דור המדבר קשורה למה שקורה אצלנו בשנות האלפיים? אז ככה:

(תענית ט א) ר' יוסי בר' יהודה אומר, שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל; אלו הן: משה ואהרן ומרים. וג' מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה.

ראשונה הלכה לעולמה מרים, זאת שארגנה את הנשים לשירה ומחולות לאחר קריעת ים סוף, ועוד קודם לכן בשנות השעבוד המצרי, עודדה אותן וחיזקה את רוחן בנבואות על הגאולה הקרובה. ארבעים שנה במדבר ליוותה את עם ישראל באר צמודה בזכותה של מרים. והנה:
(במדבר כ) [א] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. [ב] וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה...

המים חזרו בזכות משה ואהרון כמסופר בפרשת השבוע, אבל מיד אח"כ: מת אהרן – נסתלקו ענני כבוד. כאשר נעלמה הבאר עם מותה של מרים, צמא העם למים עד שחזרו המים כנ"ל. אבל מה קורה כאשר מסתלקים ענני הכבוד מאחר שמת אהרון?

(במדבר כא) [א] וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי.
(תענית שם) מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל.

כאשר ענני כבוד מקיפים את עם ישראל ומגנים עליהם הגנה רוחנית, הגוי חש בכך ונמנע מהתגרות; הוא יודע שזה עלול לעלות לו ביוקר. כאשר נעלמים ענני הכבוד, הראשון שחש בכך הוא הגוי שמיד מתארגן לנצל את ההזדמנות ולתקוף. הבאר שנעלמה, חזרה בזכות משה ואהרון; עכשיו שמת אהרון, נסתלקו ענני הכבוד ולכאורה גם המים, אבל לא: חזרו שניהם בזכות משה.

המים מצד עצמם, אינם מזינים את הגוף, אבל הם המסיעים את המזון לכל חלקי הגוף, לכל חלק את הראוי ודרוש לו. גם טבע יש למים, שהם יורדים ממקום גבוה למקום נמוך; כך מרים, היתה בה היכולת להגיע לרבדים החברתיים/רוחניים הנמוכים ביותר ולספק להם את כל הדרוש כדי להעלותם לרובד גבוה יותר.

מן הוא הלחם שירד מן השמים, הוא מזין את הגוף. באופן טבעי לכל אחד יש את הצרכים התזונתיים המיוחדים לו ואף את העדפותיו הקולינריות. בדיוק כך זה עובד גם ברוחניות; היתה זו יכולתו היחודית של משה הרועה הנאמן, להביא את דבר ה' לכל יהודי כך שיבין בדיוק, מהו תפקידו בעולם ומה עליו לעשות כדי למלא את אותו תפקיד.

זהו אותו משה אשר עוד בהיותו רועה צאן ידע להוציא את הצאן למרעה תוך חלוקתו לקבוצות, כך שגם הצעירים והחלשים ביותר יזכו במזון הראוי להם. כעת הוא עשה זאת עם אנשים, עם עם ישראל.

שניהם, גם מרים וגם משה עסקו באספקת מזון ומים הנקלטים בפנימיות, בגוף האדם. לאהרון היה תפקיד יחודי, הוא סיפק את המעטפת החיצונית; אחיו עסקו באספקת מזון והוא סיפק את קורת הגג ואת חומות ההגנה. הכל כאמור, ברוחניות שממנה נגזרת הגשמיות.

על דמותו של אהרון עמדנו בהזדמנות קודמת; הוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א, יב). אהבת הבריות פירושה יחס שווה לכולם; אפילו למי שהמעלה היחידה שניתן לזהות בו היא שהוא נברא על-ידי הבורא יתברך.

באחדות ישראל נשיב את חומת ההגנה

אהבת הבריות של אהרון הכהן ורדיפת השלום שלו, יצרו בעם ישראל אחדות שאותה לא יכול היה לפרוץ שום גורם חיצוני. ענני כבוד שחפפו על מחנה ישראל ומנעו גישה ממזיקים למיניהם. הסתלקותו של אהרון סילקה את גורם האחדות העיקרי בעם ישראל וכתוצאה מכך כאמור, נעלמו ענני הכבוד. אבל כנ"ל, לא לאורך זמן; ענני הכבוד חזרו בזכות משה.

משה הוא זה שנתן לנו את חֻקַּת הַתּוֹרָה שעל בסיסה התקיימה אחדות ישראל אלפי שנים, עד שהגענו אנחנו. אנחנו ויתרנו על חֻקַּת הַתּוֹרָה; במקום זה יש לנו מאה ועשרים איש "נבחרים" שמחוקקים לנו חקים חדשים לבקרים. על רמתם האינטלקטואלית והמוסרית של "נבחרים" אלו, נכתבו כבר הרבה מלים על-ידי הרבה אנשים; מה שנוגע לענייננו הוא שאחדות וחתירה לאחדות, זה לא בדיוק הצד החזק שלהם.

הקו החברתי-חינוכי-פוליטי המוביל אצלנו, הוא קידוש ההשגיות האישית והאנוכיות בכלל, וזה בדיוק הפוך מדרכו של אהרון הכהן. לאחרונה עוד הגדלנו עשֹה בעקירה של אלפי יהודים מבתיהם; מהלך שגם ייאמרו אלפי מלים בזכותו, בדבר אחד אין ספק: הוא לא נבע מאהבת (עם) ישראל. למעשה, לח"מ אין ספק כי הוא ניפץ את שאריות האחדות שעוד היו כאן מכח מסורת בת אלפי שנים. וכשאין אחדות, אין גם ענני כבוד שיגנו עלינו מפני רצחנותם של אויבינו, והעזתם כלפינו הולכת וגוברת.

לפני כשבוע, מלשכת ראש הממשלה שוחררה לעתונות הודעה בה נאמר כי "הממשלה מחויבת לביטחון אזרחיה". אולי אמרו "המדינה", אינני בטוח. עכ"פ, זה היה בהקשר של תוכניות העקירה של יהודים נוספים כהמשך לעקירה מגוש-קטיף, והאמירה של ראש הממשלה שיהודים יוכלו לקבל אזרחות פלשתינית ולהמשיך לגור באותם ישובים.

"הממשלה (או המדינה) מחויבת לביטחון אזרחיה", איזו אמרה אורווליאנית. הרי אפילו בימים האחרונים הכריזו שוב ושוב כי הם רואים בארגון פלוני ובאנשים פלמונים אחראים לשלומם של החטופים. לא המדינה ומנהיגיה אחראים; החמאס והג'יהאד אחראים. אז במה מתבטאת האחריות של המדינה לביטחון אזרחיה? בכך שייבאה לכאן עשרות אלפי רוצחים וציידה אותם בנשק? בכך שאיפשרה את קירוב קו האש אל שדרות ובנותיה ובשלב הבא גם אל אשקלון?
אה, כן; רודפים אחר הרוצחים כדי להעמידם לדין צדק בבית משפט ישראלי; שידעו שלא משתלם לפגוע בישראלים. אח"כ מאכסנים אותם ע"ח אזרחי ישראל בהמתנה למיקוח הבא על חילופי שבויים. אכן, מופת של אחריות מנהיגותית לביטחון האזרחים.

טבעו של יהודי שהוא חורג מן הטבע, השאלה היא לאיזה כוון. ענני כבוד, הגנה רוחנית, זה משהו על טבעי; אין את זה לעמים אחרים. זה משהו שיש רק ליהודים. רק אצל יהודים יכול לקרות מה שקרה במלחמת המפרץ; שלושים ותשעה סקאדים שהחריבו אלפי דירות מאוכלסות, ומרבית האנשים יצאו מבין ההריסות ללא פגע; כל שנדרשו לעשות היה לנער את אבק ההריסות מבגדיהם.

אותם ענני כבוד ממשיכים להגן על תושבי ישראל גם מול מגמת החורבן של מנהיגי המדינה; והגנתם יעילה כל כך, עד שאותם מנהיגים חורבניים יכולים להתייחס אל הקסאמים שנועדו להחריב ולרצוח יהודים ח"ו, כאל חפצים מעופפים, ולזלזל בהם בבוטות: 'קסאם שמסאם'.

מעניין, פרשת השבוע לא כל כך ארוכה, שמונים ושבעה פסוקים בסה"כ, אבל היא כוללת בתוכה המון נושאים. פרט לנושא הראשון בפרשה, דיני פרה אדומה, כל יתר הנושאים עניינם הוא המנהיגות וההנהגה הנכונה לעם ישראל. כולל שתי מלחמות (נגד סיחון ועוג) שנוהלו ע"י משה, המנהיג האולטימטיבי, ועוד כמעט מלחמה (מול אדום) שנמנעה בציווי ה'.

והפרשה מסתיימת בפסוק (כב, א): וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

בהזדמנות קודמת הסברנו כי פסוק זה מסכם את הפרשה בהצבת היעד המנהיגותי וההתנהגותי לכלל ישראל, החתירה לגילוי המשיח, אשר בה ורק בה טמון הפתרון.

הגיע הזמן שנתחיל לחתור אל יעד זה ובע"ה מיד נגיע.

וכך יהיה רק טוב באמת, ליהודים וגם לכל האחרים.