לשחרר את החייל החטוף משימה לאומית. לשחררו תמורת אלף אסירים או קבוצה מאסיבית אחרת, כפי שמתנסחים אנשי כנופיות החמאס, בגיבוי חאלד משעל מסוריה והחיזבאללה מלבנון - תהיה טעות טרגית, פוליטית וצבאית. המשוואה פשוטה, שחרור חייל חטוף או אזרח ישראלי תמורת מאות אסירים - ישנה את האסטרטגיה של ארגוני המחבלים. במקום לבצע פיגועים, תקיפת מוצבים, תשונה הטקטיקה לחטיפה. כל חטוף אזרח או חייל השווה מאות אסירים - היא מטרה קלה יותר לביצוע, הרווח המורלי, התדמיתי והמעשי גבוה יותר - וכל כניעה בכיוון זה תביא לגל חטיפות שירוקן תוך זמן קצר את בתי הסוהר של המדינה.
המסלול הזה, כאשר מתחיל להתגלגל, קשה מאד לעצירה, שהרי ניתן ליצור "בנק" של חטופים להחלפה ובמקביל צריך מאות אסירים לביצוע ההסכמים. מעגל שוטה מעין זה מסוכן במיוחד לישראל, ולכן ההתעקשות של ראש הממשלה, אולמרט שלא תהיה כניעה לסחטנות במקומה.
לכל מי שעיניו בראשו ברור שמבצע עזה, הוא לא רק החייל החטוף, אלא אמצעי וכיסוי למשימה, שהתבשלה זה שבועות להלום ב"חמאס" - לשתקו, לרסקו, לפגוע קשות במנהיגותו וביכולתו לתפקד כממשלת טרור מול ישראל.
החייל החטוף, הוא מניע מעולה, כלפי העולם והתקשורת האירופית, להראות שישראל לא שותקת ולא נרתעת מפעולות צבאיות מכאיבות כדי לשחרר את החייל ולהחזירו לבסיסו ולביתו.
כל מי שטען שישראל היתה צריכה לעזור לאבו-מאזן, לחזק אותו, לבסס את שלטונו בעזה ויו"ש, כי הוא מצטייר כפרטנר יחידי וראוי לדו שיח עם ישראל - יכול להירגע. המבצע בעזה בהחלט בא גם כדי לכסות אפשרות זו. כמובן, אף גורם ממשלתי לא יודה בכך רשמית, אך מותר לפרש זאת בעקיפין ובין השיטין.
במאמר שפרסמתי באתר, תחת הכותרת "אין מלחמות נקיות" - עוד בטרם החלה הפעולה בעזה, המלצתי לנקוט בשיטה של אזהרה, התראה ופגיעה מאסיבית בתשתיות, כמו גשרים, מעברים, בנייני ממשל, תחנות כוח, נמל עזה ושדה התעופה, שאמנם לא פעיל, אבל התשתיות קיימות ושיקומם יעלה הון תועפות.
בנושא זה - צה"ל עדיין לא אמר את המילה האחרונה, שהרי רוב תחנות המשטרה בעזה ובנותיה ובמיוחד המשטרה בעזה העיר, סמל המשטר הבריטי, סמל המשטר הישראלי, ועכשיו של המשטר החמאסי - עדיין עומדים על תילן.
פרשנים ודאי יגידו כי ישראל רוצה להשאיר, לממשלה הבאה שתקום בעזה, אולי בראשות הפת"ח או אבו-מאזן תשתית מדינית, ויש לדאוג להם לבסיס מוצא שלטוני.
לגבי התקשורת שלנו, מגישים, פרשנים, בעלי טורים ואורחים בתוכניות אקטואליה בערוצי הטלוויזיה - ניתן לומר, שהגיע העת להפסיק במלל החד הצדדי, לפעמים ציני, יהיר ומתנשא, התוקף ללא הרף את ההחלטות של הממשלה ובראשה אולמרט על ניהול המערכה בעזה.
האיפוק נכשל כי הוא מתפרש כהססנות, פחד ובסיס לסחטנות. ההדברות או ניסיונות להדברות הוכחו כלא יעילים ולא מועילים. הפרטנר כביכול הנוכחי, מונהג ע"י הפלג הקיצוני מיליטנטי של "החמאס" בגיבוי חאלד משעל, שיך נסרללאה מהחזבאללה ומנהיגי אירן.
הגיעו ימים יפים - כאשר אבו-מאזן מכריז ש"אין עם מי לדבר בחמאס" - ממש ימות המשיח הפוליטי. לטוענים שניתן היה לפתור הבעיה בדרך אחרת, האוכלוסיה סובלת, אלפים חפים נתונים במצור ללא חשמל, מים ואמצעים סניטאריים, התשובה היא לא בטוח. הסבל של רוב האוכלוסיה הוא חלק מתוצאות המלחמה, שהחלה ומתמשכת ע"י ממשלת הניה, כפי שהיתה גם בתקופתו של ערפאת.
גם שדרות ועוטף עזה סבלו משך שבועות, מקסאמים, פגיעות ברכוש ובנפש וחכמי הדור שלנו המטיפים היום לממשלה ולצה"ל לא גילו את הרגישות המתאימה לסבל של תושבי שדרות כמו לסבלם של תושבי עזה. מה חבל ומה עצוב.
אותם פרשנים ומומחים מזכירים לי את הפרשנים והמומחים של הפנלים באולפנים של המונדיאל, שמפרשנים את משחקי הכדורגל. המומחים, לא רק מפרשנים ומסבירים אלא ובעיקר נותנים עצות למאמנים של הקבוצות. איך לשחק, באיזה שיטה, את מי להוציא ולהכניס, איך לתפקד את השחקנים. המעניין הוא שאם הם כל כך טובים ומוצלחים, למה הם לא מצליחים בקבוצות הישראליות, לא המאמנים ולא השחקנים - בהווה ובעבר.
המסקנה - קל יותר לפרשן, מאשר לעשות. לכן, נראה לי שהגיע זמן שיפסיקו כל המומחים החד-צדדיים, כל הפרשנים שרואים רק את הפלשתינים המסכנים, גם אם הם אנשי חמאס וכנופיות מזויינות נוסח ועדות ההתנגדות, שיפסיקו "להתבכיין" ויתחילו לשם שינוי גם לראות את הצד הישראלי, באור ישראלי, של מדינה ריבונית יהודית ציונית.
משמיצי ישראל יש לנו בשפע, באקדמיה המקומית, בנציגי אקדמיה בחו"ל ובקבוצות משכילים זרים, שונאי ישראל והמדינה. לעת הזאת, הממשלה וצה"ל החלו במהלך גם אם יש לו השלכות שלא מקובלות על כל העולם "הנאור", יש לשאוף לסיימו, בצורה שיניב תוצאות ממשיות עכשוויות ועתידיות. כל היסוס גמגום, נסיגה או פשרה לא הגיונית עלולה להיות הרסנית. שחרור - תמורת מחוות, כן.
