|   15:07:40
דלג
  אביתר בן-צדף  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?

מבוא לאנטומיה של כישלון

תשובה כואבת למבקרי ביקורתי על אי-תפקודו של צה"ל – שהתבטא גם בתקרית במוצב "רותם"
07/07/2006  |   אביתר בן-צדף   |   מאמרים   |   תגובות

רבים תמהו על מאמרי ("אבות לכישלון", חדשות מחלקה ראשונה, 28 ביוני 2006), שהגדיר את צבאנו ככושל ומסואב, והסביר, כי הכישלון במוצב "רותם" הנו אך חוליה אחת בשרשרת בת כארבעים שנה של כישלונות. לצורך הזה שאלתי מיוסף חיים ברנר את המונח המדהים שטבע, "שכול וכישלון". רבים כעסו במיוחד על שהעזתי לפרסם גרסה אנגלית של מאמרי, והפצתי אותה לכל מכריי שאינם דוברים עברית, בארץ ומחוצה לה (שדרך אגב, מכירים את דעותיי שנים רבות). כאילו כיבסתי את כביסתנו המלוכלכת בראש חוצות.

לפני שלושים שנה בדיוק העזתי לפרסם בראשונה את טענותיי נגד מסורת ההתנהלות הכושלת של הצבא הישראלי. מאמרי פורסם ב"מערכות" – בטאונו המקצועי של הצבא – להפתעתי, ללא מחיקות ושינויים כלל. מאז רק התחזקתי בדעותיי, שקיבלו חיזוקים נשנים מאירועים מצטברים. לימים, כשערכתי את "מערכות", המשכתי בקו הזה, והרבה מהמאמרים שפורסמו בו פירטו את תרבות חוסר המקצועיות בצבאנו.

שואל דני רשף ("הצבא הכי כושל בעולם", חדשות מחלקה ראשונה, 5 ביולי 2006) – והוא אינו הראשון, שמתקיפני בשאלה זו: אם צבאנו כל כך כושל, כיצד אנחנו ממשיכים להתקיים? כותב רשף: "כיצד אנחנו עדיין שורדים בכלל במזרח התיכון, האלים מכל אזורי העולם, עם צבא כזה, לו אפילו חלק מהדברים היו נכונים ..."

לדעתי (שאינה מקובלת לחלוטין בציבור הישראלי), מאז מלחמת יום הכיפורים, החליטו מדינות ערב לזנוח את העימות הצבאי נגד מדינת ישראל – כלומר, עימות בין צבאות, ולהניח למחבלים לזנב במדינת ישראל – עד חורבנה, או התפרקותה בנוסח דרום אפריקה, ברית-המועצות, או יוגוסלביה. זאת, כיוון שהשמדת מדינה (פוליטיסייד) בידי מדינה אחרת לא תתקבל על-ידי קהילה הבינלאומית.

מבחן התוצאה – אינו תקף

הבעיה העיקרית בדברי רשף הנה, שאין לשפוט דברים רק במבחן התוצאה. למשל, הכל יודעים, כי רק פסע היה בין כישלון מוחלט וכניעה מבישה לטרור לבין הצלחה בפרשת חטיפת מטוס "איר פראנס" לאנטבה לפני שלושים שנה. דרך אגב, לפסע הזה יש שם – אלוף בני פלד, אז מפקד חיל האוויר – שצפה בציניותו, כי מי שלא עשו דבר בעניין, ואפילו הפריעו, יגזלו ממנו את נוצות ההצלחה במקרה הזה. והוא צדק. ניתוח האירוע מלמד עד כמה משובשת קבלת ההחלטות במקומותינו (וזה, כנראה, רלוונטי גם לענייני דיומא).

דוגמה אחרת, שגם בה מבחן התוצאה אינו מניב שום דבר בר-תועלת, היא מלחמת ששת הימים. לכאורה, ניצחנו. בפועל, רק חיל האוויר ניצח – ולמזלנו, התמוטטותו של יצחק רבין, הרמטכ"ל, אפשרה להחליף את התוכניות המשובשות, שהכין המטכ"ל בשנות השישים (ולא כללו השתתפות פעילה כל כך של חיל האוויר במהלך הפתיחה של המלחמה). בפועל, צבא היבשה הישראלי ("הצבא הירוק") נתקל בבעיות רבות (שלא היו חידוש לצופים ולמנתחים), וגילה תפקוד ממוצע ומטה מול אויב קורס. כזכור, מפקדי הצבא המצרי קיבלו פקודה ביום השני למלחמה פקודה להיסוג מיד אל מערב תעלת סואץ. זו לא רק מסקנתי – למרות שאני שונה עליה כבר כמה עשורים – אלא גם של חטיבת תורה והדרכה בצה"ל.

כשאני בוחן את מעשי צבאנו, אני רואה כישלון מבצעי מתמשך נגד כל אויב. מלחמת יום הכיפורים הייתה כישלון קולוסאלי, שניזון משלומיאליות ומחוסר מקצועיות. אפילו "המהלך המבריק" של חציית התעלה כמעט והופסק על-ידי מפקד חזית הדרום (חיים בר-לב), שלא הבין את ההזדמנות. אך חציית התעלה מערבה מבלי לפגוע בארמיה 2 המצרית ביססה את הניצחון המצרי במלחמה. צה"ל אומנם עצר בק"מ ה-101 מקהיר, אך המצרים החזיקו במזרח התעלה. התיק"ו לכאורה היה לפחות ניצחון פירוס, אם לא תבוסה נוראה במלחמה. ולא איכנס לניתוח פרטני וארכני של כל קרב. כולם – פרט לחריגים מעטים היו כישלונות מביכים. נשווה, לדוגמה, הצלחה כבירה (התקפת חטיבת מילואי הצנחנים של חיים נאדל על החרמון) לכישלון מהדהד (שתי התקפות וחצי של חטיבת "גולני" על החרמון).

מלחמת יום הכיפורים פרצה לאחר שצה"ל הובס במלחמת ההתשה. אומנם לא נהדפנו בה מהתעלה, אך איבדנו את השליטה עליה (עיינו ערך פעילות הקומנדו המצרי) ואת העליונות האווירית מעל שמי מערב סיני. בנובמבר 1971 חשבו המצרים, כי שכחנו את הלקח, והזכירו לנו במכה צורבת: הם הפילו מטוס "סטרטוקרויזר", שהיה במשימה של לוחמה אלקטרונית מעל כביש החת"ם (כעשרה ק"מ ממזרח לתעלה). עשרת ההרוגים בתקרית לא הבהירו לצה"ל לא הבין את הרמז העבה – כיוון שקציניו אינם אנשי מקצוע בתחום הצבאי; כיוון שהוא נמנע בכוונה מלפתח מערכת של הפקת לקחים; כיוון שהוא מוכה (כבר מראשית ימיו – לפני שמונים שנה) בתרבות של מיתוסים שקריים, שהודפת בקנאות כל אמת; כיוון שהוא מטפח תרבות של שאננות ושל זלזול באויב.

כך, ניתן לתאר את מלחמת יום הכיפורים כחזרה מרוכזת על מלחמת ההתשה. הכל היה ידוע – כולל לאמ"ן – אך מפקדי צה"ל לא היו מסוגלים לפתח תורת לחימה מתאימה, לבנות נכונה את הצבא, ולציידו בהתאם. מפקדי צה"ל בנו מפלצות, שהתאימו בקושי לייעודן (עיינו ערך גשר הגלילים), תוך זיוף תוצאות הניסויים המבצעיים, ואין פלא, שהמערכות הללו לא התבטאו בקרב. לעומת זאת, המצרים תכננו מערכה פשוטה וברורה, שהיכתה את כל מתכנני צה"ל, והשאירה אותם במבוכה עמוקה – כמעט עד עצם הימים האלה.

כל נושא כזה שווה מחקר ברמה של ספר עצמאי, ופיתוחו הנו מעבר לבימה זו. בקרוב יפרסם "הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים", שהקמנו לפני כשנתיים, את מחקריו על החזית הדרומית במלחמת יום הכיפורים. אני מקווה, שהציבור הישראלי יקרא את שני הספרים, ויבין מה גדול השבר הביטחוני.

מעילה באמון ובזבוז

במלחמת יום הכיפורים התמוטט שר הביטחון, כשנוכח שנפרצה חזית הצפון, וראש הממשלה איימה להתאבד, אם אכן יתמוטט המערך הישראלי. דיין צדק, כנראה, בהערכתו, אך לא הבין את משאבי הגבורה והיוזמה, שהשקיעו הלוחמים והמפקדים הזוטרים, כדי להפוך את הגלגל, ולתקן את מחדלי מפקדיהם הבכירים.

יותר מאלפיים איש נהרגו במלחמת יום הכיפורים, וצה"ל לא הפיק שום לקח של ממש מהמלחמה. אם נשווה את מה שלמדו האמריקנים ממלחמת יום הכיפורים (עשרות ספרים בני מאות עמודים) לקומץ הדפים, ששרבטו עליה בצה"ל – זה מעליב ופוגע – בעיקר, במשפחות השכולות, שדם בניהן נשפך לריק. את החובה המוסרית ללמוד מלחמה, ולהתכונן היטב למלחמה הבאה – גם על סמך המלחמה הקודמת – לא מילא צבאנו המסואב. הוא בזבז את שכר הלימוד ששילם העם בדם רב, בצלקות ובנכויות.

אחרי המלחמה קנתה מערכת הביטחון כמויות אדירות של אמצעי לחימה, והקימה באמוק יחידות חדשות. המסקנה של סכלי ביטחוננו הייתה, שנכשלנו כיוון שלא היו בידינו די יחידות. העובדות אחרות, כמובן, אך אינן מעניינות איש במערכת. כנראה, היו מי שהרוויחו מכך.

האם יכול ארגון מקצועי להחליט, שאינו ממוכן ללמוד את העבר? התשובה שלילית, כמובן. לפחות שני קצינים בכירים בצה"ל החליטו להתעלם מלקחי המלחמה, ואפילו לא לחפשם. האחד היה שלמה גזית, המפקד החדש של אמ"ן, והאחר היה לא פחות מהרמטכ"ל החדש מוטה גור. שניהם הורו להפסיק מיד כל מחקר של המלחמה הנוראה. עד היום לא נחקר הכישלון אמ"ן ביום הכיפורים. הכל מסתמכים על דברים שבעל-פה ועל סברות כרס. המחקר היחיד (שעשה יואל בן-פורת, בסוף שנות השמונים, כחמש-עשרה שנה לאחר המלחמה) נגנז בהוראת הרמטכ"ל אהוד ברק.

כלומר, צה"ל עשה את הבלתי-ייאמן, או שהנו גוף בלתי-מקצועי בעליל.

הכישלונות לא איחרו להגיע

ואכן, הכישלונות לא איחרו להופיע. זוכרים את מבצע "ליטני" (מרס 1978)? כישלונות המבצע ההזוי מחווירים לגמרי לעומת התבוסה ב"שלום הגליל", כארבע שנים אחר כך; והיא הייתה המלחמה היחידה, שצה"ל תכנן מראש.

המהומה העצומה, שיצרו יחידות מיותרות, שסתמו את כל הכבישים בלבנון ובגליל העליון בדרכן ליעדיהן, הייתה בעוכרי צה"ל. אך גם היחידות שהגיעו למגע קרבי נכשלו ברובן. נזכיר רק את עצירת אוגדה 162 של מנחם עינן בעין זחלתא בידי קומץ רובאים סוריים, ששכבו במארב נ"ט יעיל במיוחד ואת העובדה, כי אותה האוגדה נעצרה לעשות שעות כיוון שלא הצליחה להביא מים ודלק ללוחמים בראש הטור האוגדתי. ומלבד זה, היה סיפור מדהים של חידלון חטיבת השריון יש"י של אלי גבע, שנעה בציר המערבי, ולא הצליחה לבצע את משימותיה כיוון שהמח"ט איבד את עשתונותיו. והיה גם המארב המפורסם בסולטן יעקוב, שרק בנס הסתיים עם שלושה נעדרים.

צה"ל החל לברוח מלבנון כבר בסתיו 1982, וחוסר מקצועיות מפקדיו השאירה אותו מתבוסס ללא תשובה הולמת בבוץ הלבנוני כמעט שני עשורים.

בהיסטוריה הצבאית אין, כנראה, דוגמה, לצבא שוויתר על שליטתו בשטח, שהחזיק לפני המלחמה (סטטוס קוו אנטה), מבלי שהובס בקרב/מלחמה. בהקשר הזה יש לפרש את כל נסיגותינו בשלושת העשורים האחרונים – החל מהחזרת החרמון הסורי, מוצב 116, מוצב 117 (הייתי שותף למעשים הללו ביוני 1974) וקוניטרה לסורים וכלה בנסיגה מסיני, שהושלמה לפני כשנה, כשנסנו מציר "פילדלפי" בתוכנית ההינתקות ההזויה של אריאל שרון ושל חבר מרעיו.

צה"ל ויתר על הכשרה מקצועית לקציניו. קורס הקצינים בבה"ד 1 דומה למדי בתכניו לקורס הקצינים של ה"הגנה" בג'וערה לפני שבעים שנה. רבים – ואני בתוכם – סבורים, כי רמתו כמו הכנה לקורס מ"כים בצבא הבריטי, ולא כהכשרה לקצונה. רוב קציני צה"ל אינם יודעים דבר על מדעי הצבא ולא על ההיסטוריה של צבאם. אין פלא, שאלוף יוסי פלד אמר במסיבת עיתונאים לרגל סיום תפקידו כראש מה"ד בצבא, כי בצה"ל יש מ"כים, וחלקם עונדים דרגות גנרל.

בצבאות אחרים מגייסים אקדמאים לתפקידי קצונה, ומעבירים אותם הכשרה מקצועית מסודרת. אפשרות אחרת – לשורות הקצונה מגיעים בוגרי האקדמיות הצבאיות. בכל מקרה, המדובר בקצין משכיל, שאופק השכלתו הצבאית עולה על פמפלטים של מערכת התעמולה הצבאית, הנקראת קצין חינוך ראשי.

דרך אגב, מערכת התעמולה הצבאית העסיקה הרבה מאוד מקורבים בייצור סיפורי קרב רבים – תחת הכותרת, "מורשת קרב" – שאין להם כל ביסוס. לפני כשנתיים הודה אל"ם ((מיל.)) ד"ר שאול שי, ראש מחלקת היסטוריה בצבא, כי צה"ל טרם חקר מה אירע ב"חווה הסינית" במלחמת יום הכיפורים. כלומר, שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלופי הפיקודים, מפקדי אוגדות ומח"טים העניקו עשרות צל"שים ועיטורים מבלי לתחקר את הקרב. יתר על כן, מערכת החינוך הצבאית מנחילה שקרים ובדיות לצבאנו המפואר. אלא שיותר משלושים שנה מספרים לצוערים, לחניכי קורסי פיקוד וליחידות צה"ל סיפורי גבורה על קרב שלא נחקר עדיין.

צה"ל גם נכשל בכל התחומים המינהליים והתחזוקתיים של פעילותו, וחטיבת דובר צה"ל היא משל ושנינה לכישלון מתמשך בהסברה. הצלחתה הגדולה ביותר היא בהספקת מקומות שירות קל"ב לבני העלית ולמקורבים.

קצינים זרים, שהגיעו לביקור בצה"ל (חלקם לקורסים ארוכים), כתבו בכתבי-עת מקצועיים את התרשמותם המזועזעת מהברדאק ומהכסת"ח – שני אבות הטומאה, שצה"ל קידש, וייבא במרץ לתרבות הישראלית.

דוגמה מרתקת לכך היא שתי הפלוגות מגדוד השריון 82, שאומנו בגרירת גשר הגלילים. כמובן, הן היו היחידות שאומנו בכך; וכמובן, הן היו ברמת הגולן כשפרצה המלחמה. ועוד כמובן: מפקדיהם בחטיבה 7 לא מילאו אחר הפקודה להחזירן מיד לגזרת התעלה. לכן, במהלך המלחמה היו צריכים לגרוע שתי פלוגות טנקים ממערך הלחימה, כדי להכשירן לגרירת הגשר.

צבא כושל הוא גם צבא לא-מוסרי. כבר עם הקמתו ביצע צה"ל פשע מלחמה – ירי על הניצולים מ"אלטלנה" – שהוא לכאורה עבירה על אמנת ז'נבה. לפני כשנה הוא ביצע עוד פשע מלחמה: טיהור אתני של חבל קטיף מתושביו היהודיים. נכון, בשני המקרים היה אישור של הממשלה ושל כל רשויות השלטון. אז מה?! לאיזה פושע מלחמה לא היה אישור כזה?

צבא לא-מוסרי

האם צבא קבע, המתכונן גרוע למלחמה הבאה, יכול ליחשב כמי שמועל בתפקידו?

הייתי רוצה להקדיש פעם זמן לדיון בעניין הזה. מתקופת לימודיי את פרשת השומרים בגמרא, אני זוכר עד כמה הדבר מסובך. האם הרמטכ"ל הוא שומר שכר? או שמא הנו שומר חינם? והרי התגמול, שמקבל קצין בקבע, מורכב מתשלום נדיב למדי, תנאי שירות שאין להם מתחרה ועוד הרבה תגמולים סמליים.

הצבא הזה הפקיר את אנשי ה"פרשה" בשבי המצרי בשנת 1957, והללו ישבו עוד כאחת-עשרה שנה בכלא עקב כך – עד שמאיר עמית, ראש "המוסד", התעקש על שחרורם בעסקת חילופי השבויים אחרי מלחמת ששת הימים. זה כאין וכאפס לעומת מה שאירע לנווט רון ארד, או ללוחם משמר הגבול מדחת יוסף. האחרון הופקר למוות במסגרת אי-אחריות מדינית כוללת, שאפשרה למפקדיו להעביר את האחריות לחילוצו לידי המחבלים, שחבריהם תקפו אותו ואת חבריו במתחם קבר יוסף. אחרי מותו – כזכור לרע – הציעו למשפחתו אתנן, דמי שתיקה: עיטור ללוחם המופקר. המשפחה הגאה והפגועה דחתה זאת על הסף.

לעומת זאת, צבאנו דאג היטב לסוחר הסמים אלחנן טננבאום, הממשיך לענוד דרגות אלוף-משנה. הוא יאה לצבאנו, וצבאנו יאה לו. לעומת זאת, הצבא הזה ידע להתעלל בפדויי השבי, שאת רובם הפקיר במוצבים לאורך קווי המגע, לאחר מלחמת יום הכיפורים – עד שכינו את מחנה הנופש, שבו "טיפלו" בהם – "סטאלאג זיכרון".

היבט אחר של אי-מוסריות הצבא הנו הטרדה מינית של חיילות. השנה פסקה ועדה עליונה של חכמי צבאנו המפואר, שהאנס המדופלם איציק מרדכי יכול להמשיך לשאת דרגות אלוף, למרות שחלק מהמעשים שעליהם הורשע בדין, נעשו בהיותו לובש מדים. האנס שפריציק סיפר לבית המשפט ולוועדה סיפורים כזב על גבורתו בקרב על "החווה הסינית" – סיפורים, שלהד"ם, ועליהם הצבא האומלל הזה נתן לו ולכעשרה מאנשי גדודו הכושל עיטורים וצל"שים.

כדי לסבר את האוזן, השקר מתחיל בעובדה, שגדוד 890 לא לחם מעולם ב"חווה הסינית", אלא המצרים עצרוהו בחמישה ק"מ משם, בנקודה, שתירשם בתולדות מלחמות ישראל כ"טרטור 42". כלומר, סיפורי הבדים של האנס הבכיין על גבורתו, שלא נראתה בקרב, הכשירוהו להמשיך ולזהם את הצבא בהיותו אלוף. דרך אגב, יום אחרי הקרב, לא טרח האנס הבכיין להורות לאנשיו לחלץ את גופות חבריהם מאתר הקרב, והפקירן שם – למרות שהמצרים כבר פינו לחלוטין את אתר הקרב. כלומר, השפל המוסרי הנו כולל ומקיף.

האנס המיילל משלושת הפיקודים אינו המטריד המקצועי היחיד בצבאנו. בכירים רבים לפניו ורבים אחריו שלחו ידיהם בחיילות. הוא הצטייין בכך ובבכיינותו – כיאות למפקד בכיר בעל עיטור העוז.

דרך אגב, בצבאות אחרים קצין, שייתפס נואף עם אשה נשואה – יפוטר מיד, אפילו אם הוא גיבור מלחמה. וכבר היו דברים מעולם. בצבא הבריטי קוראים לזה, "סעיף אוריה [בעלה הזכור לטוב של בת-שבע]". הסעיף הזה גמר בטרם זמן קריירה מבטיחה של ג'וליאן תומפסון, מח"ט הקומנדו, שכבש את איי פולקלנד מידי הארגנטינים, לפני כעשרים וחמש שנה. בצבאנו טרם שמעו על סעיף כל כך מטומטם.

בצבא הזה הורשע קצין משטרה צבאית ראשי בגין שחיתות; קצין בכיר פוטר בגין גניבה; עשרות קצינים בכירים פוטרו בגין מעילה וקבלת שוחד; וקצין בכיר מאוד ישב בכלא יותר מעשר שנים בגין גניבת-ענק – רק קצה הקרחון של בעיה מוסרית גדולה מאוד, שרובנו מתעלמים ממנה.

הסיפור עצוב. משך שנים מקיזים את כיסו של האזרח הישראלי ואת דמו כדי ליצור מערכת ביטחון, שהישגיה כושלים. לא לכך התכוונו. הרבה אבות לכישלון הזה – אך האב החוקי היחיד הוא מערכת הביטחון המסואבת, שמסכנת את עצם קיומו של העם היהודי בארץ-ישראל בתפקודה הכושל ובאי-מוסריותה.

הרתעה מתמעטת

חוקרים רבים ציינו את הקשר בין הצלחה במלחמה נגד צבאות לבין הצלחה בלוחמה בטרור. כמו כלים שלובים, כישלון באחד התחומים משפיע, לדעתם, מיד על התחום האחר, ולהפך. בהקשר הזה ניתן להבין כישלוננו בלוחמה בטרור. אכן, בינתיים אנחנו, לכאורה, רק מפסידים בנקודות בקרב מול הטרור.

לפני שנתיים הודה אבי דיכטר, ראש השב"כ דאז, ב"כנס הרצליה", כי ארגונו נכשל במתן ביטחון לחברה הישראלית. איבדנו כבר את מרבית כושר הרתעתנו, ומערכת הביטחון עובדת סביב השעון על הרס הנותר. מההבטחה הגדולה, שנראתה פעם, לפני שבעים שנה, כש"פלוגות הליילה" (SNS) של צ'ארלס אורד וינגייט ניסו לעשות כאן ביטחון, נותרה כיום מציאות די עגומה.

האמנם לא ניצח מעולם צבא ארגון טרור?

האמנם לא ניצח מעולם צבא ארגון טרור? – כפי שטוען דני רשף. התשובה, כמובן, צבאות ניצח טרוריסטים גם ניצחו. היסטוריונים יודעים על כ- 180 מקרים כאלה, לפחות, במאה העשרים בלבד. אציין רק את וינגייט ב"מרד הערבי", את המרד ביוון, את דיכוי IRA באלסטר כעת, את דיכוי ETA בספרד כעת ועוד ועוד.

לטרור יש יחסי ציבור מצוינים מאז ז'אן פול סארטר ועמיתיו החלו ליחצנו בשנות השישים. למרות סארטר וחוגו, גם FLN באלג'יריה הובס צבאית ב"קרב על אלג'יר"; והוויטקונג הושמד כליל במתקפת טט (פברואר 1968), למרות האגדה על ניצחונו. ואלה רק מעט מקרים. נזכיר גם את הלגיון הירדני, שמחץ את פת"ח בספטמבר "השחור" 1970 ואת חאפז אסד, שמחץ את "האחים המוסלמיים" בחאמה.

בהרבה מקרים (למשל, ארצות-הברית בוויטנאם, צרפת באלג'יריה וישראל בלבנון, בעזה ואולי ח"ו גם ביהודה ובשומרון) נשברו העם ו/או הנהגתו, והעדיפו תבוסה, שתהיה נוחה פוליטית. מעולם – עד התקדים הישראלי –לא ויתר עם על ביתו ועל מולדתו, כדי לקנות קצת אשליות, או כדי לחלץ את ראש ממשלתו ואת בני משפחתו המושחתת מציפורני המערכת לאכיפת חוק.

סטטיסטיקה וטבלאות מלומדות הן דרכים יפות לתמרן את האמת. גם אם נהרגו רק חמישה (בניגוד לדברי שרים אחדים, שהכחישו זאת לחלוטין), הירי המתמשך על הנגב המערבי הנו, אליבא דכולי עלמא, פגיעה מהותית וקשה ביותר בריבונות הישראלית. אם ניתן לה להתמשך (וביום שלישי, ארבעה ביולי, כבר ירו על אשקלון, שיש בה המון. האם זה היה לציין את יום העצמאות האמריקני, או את שנת השלושים למבצע החילוץ באנטבה?) – נוכל לסגור מהר מאוד את הבאסטה, ולהתקפל למדינת שתי גדות לירקון ואולי גם פחות מזה.

הצבא - בבואת החברה המסואבת

כותב דני רשף, "... נכון הצבא בישראל הוא בבואה של החברה כולה , כנראה שהחברה כולה לא כל כך מושחתת וגרועה". אכן, צודק רשף, יש קשר בין סיאוב המדינה והחברה לבין סיאוב מוסדותיה – כולל הביטחון. אמונה עליי דרכו של רבי זושא, שקבע לפני כמאה שנים את "כלל ההלימה" – לכל עם יש מדינה ומוסדות, ההולמים אותו היטב.

אם נבחן את צבאנו – אותה כנופייה מזוינת, שלבושה ברישול, אינה ממושמעת ואינה יודעת להפעיל כהלכה את נשקה – הוא מבטא היטב באי-מוסריותו, בסיאובו ובחוסר תפקודו את העם – ממש כפי שהכנסת הולמת את העם היושב בציון.

והערה לשונית – כתבתי, "צה"ל", כיוון שעיקר חציי מופנים כלפיו, אך הכוונה הנה, כמעט בכל מקום, למערכת הביטחון הישראלית.

ועוד הערה: אני סבור, שהוויכוח רק התחיל, וטוב שכך. הבעיה של צבאנו הכושל - ואולי אחת הסיבות לכישלונו - הנה שיותר מדי שנים היה מחוץ לביקורת ציבורית, וזכה לאהדה רבה מדי, שהתעלמה מכישלונותיו ומטעויותיו. לכן, הסתאב הרבה מעבר למה שאנחנו מאמינים. כחסיד השיטה האמריקנית, אני מאמין, שאור השמש הנו חומר החיטוי הטוב ביותר.

תאריך:  07/07/2006   |   עודכן:  07/07/2006
אביתר בן-צדף
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ראש הממשלה, אהוד אולמרט, כתב לשעבר של השבועון "במחנה", נקלע למצוקה. מצד אחד - בתפקידו הנוכחי הוא אנוס להוביל את המערכה החדשה-ישנה נגד הפלשתינים בכלל, ונגד ארגוני הטרור בפרט. מצד שני - בשל חוסר ניסיונו הבולט, והעובדה שלידו אין שר ביטחון בעל ניסיון ביטחוני של ממש, מתקשה אולמרט לנהל כראוי את העניינים המדיניים והביטחוניים.
07/07/2006  |  יואב יצחק  |   מאמרים
הנה שלוש כותרות המוצגות ברצף באתר החדשות 'מחלקה ראשונה' (לא כולל כותרת ראשית שגם היא באותו נושא):
07/07/2006  |  ניסים ישעיהו  |   מאמרים
כתב "במחנה" (מיל.) אהוד אולמרט, וסרן חימוש (מיל.) עמיר פרץ מנסים לנהל את המלחמה נגד החמאס. הם לא מגדירים את היעדים, הם לא מבינים מה זה סד"כ, אין להם מושג בעבודת המודיעין ויש להם את החוצפה של טירונים לנפנף את כל אלופי צה"ל ולזלזל במיטב המומחים הצבאיים והביטחוניים. הם ואפסם עוד, תרתי משמע.
06/07/2006  |  אביעד ויסולי  |   מאמרים
דיני המלחמה מחייבים, כידוע, יחס מידתי בין אמצעי המלחמה הננקט על-ידי צד לוחם לבין האיום הקונקרטי הנשקף ומחייבים לעשות כל שניתן למניעת פגיעה בלתי הכרחית באוכלוסיה שאינה לוחמת, או מה שקרוי במקומותינו "חפים מפשע".
06/07/2006  |  עו"ד משה גולדבלט   |   מאמרים
הנכשל והמכשיל של קליטת העולים מאתיופיה בישראל. בחודשים אחרונות גוברות הקריאות בקרב הציבור הרחב, במה טעינו, ולמה כל כך הרבה כספים מושקעים לשילובם של יהודי אתיופיה בחברה הישראלית הוותיקה, ובכל זאת קהילת יהודי אתיופיה הולכת ומתדרדרת והאלימות הולכת וגואה בתוכה.
06/07/2006  |  איינאו פרדה סנבטו  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
איתמר לוין
איתמר לוין
עם חיוך תמידי והמון סבלנות ואנושיות, חוי טוקר מנהלת בנינוחות דיוני חדלות פרעון - אם כי לעיתים תכונות אלו גורמות לה לאפשר לעורכי דין להאריך מדי ואף לנהל שיחות ממש מתחת לדוכן
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
[צילום: AP]
ד"ר רפאל בוכניק-חן
מידת מרכזיותה של הקונספציה במחדל הקולוסלי של ה-7 באוקטובר 2023, הוא מושא לפולמוס דינמי בין מומחים ופרשנים בתקשורת הישראלית. האמנם כך?    מחקר השוואתי בין הכשלים המודיעיניים של אוקטו...
יעקב אחימאיר
יעקב אחימאיר
בנתב"ג חונה המטוס שתוכנן במקור לטיסות הנשיא או ראש הממשלה, אבל המטוס "כנף מציון" מושבת    מדוע לא יוכשר מטוס זה לטיסותיהם של הבכירים לארה"ב?
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il