בבואך "לבקר" את בית המשפט העליון, עליך להיות זהיר ומנומס שבעתיים. הביקורת חייבת להיות כנה ואדיבה, כדי "בונה" ממש, מכובדת, עניינית ובלתי פוגענית. כך מחייב החוק.
אשתדל לעשות זאת באופן ההולם, המכובד והראוי, כפי הצריך לנהוג, שבעתיים כאשר בבית המשפט העליון עסקינן.
כל ינוקא בלימודי המשפטים, ודאי עורכי דין ומשפטנים מלומדים, פרופסורים ודוקטורים למשפט, אזרחים מן המניין, תלמידים, סטודנטים, קראו וקוראים עד היום אלפי פסקי דין בהם הלכות "מובילות" אשר רוב רובם מסתיימים באורח פלא במילים: "אני מסכים"/"אני מסכימה".
יושב לו בבית המשפט העליון, בואך מעלה רחוב שערי משפט, היכל בית המשפט העליון המהודר, "הרכב" של שופטים. הרכב השופטים מונה החל מהרכב המכונה "תלתא" [שלושה שופטים] עבור בחמשה, שבעה, תשעה, אפילו אחד-עשר או שלושה-עשר שופטים [ראו למשל בפרשת ה"ביציות" של בני הזוג נחמני]. כ"עוצמת" הסוגייה, על מורכבותה, ייחודה, חדשנותה, כך גם גודל ההרכב ומניינו.
הנה כי כן, מצינו ללמוד אלפי פסקי דין המסתיימים, כאמור, במילים "אני מסכים" - הא ותו לא - לאקוניות לשמה. רבים מהם בערעורים אזרחיים ופליליים. רבים מהם תוצאי עתירות לבג"צ.
במקרים כאלו, רבים מאד המה, רבים מידי לטעמי, יושב כבוד שופט אחד, או כבוד שופטת אחת וכותבים את פסק הדין - על טעמיו ונימוקיו. פסק הדין עובר ל"עיונם" של שאר שופטי ההרכב, [ל"חברי" המלומד או ל"חברתי" המלומדה... ] אשר "בוחנים" את ה"קייס" איש איש על-פי מצפונו, רקעו, ידענותו, ניסיונו, דעתו, הבנתו וכיוצא באלו.
היה ושופט "חושב אחרת", או חושב "בשונה", או מוצא עצמו ב"דעת יחיד", או אולי ב"דעת מיעוט", [ויש הבדל בין השניים האחרונים], הוא או היא כותבים את דעתם, חלקם בצימצום, חלקם בהרחבה. כך למשל, ידוע כבוד השופט מישאל חשין, בדעתו הייחודית, המלומדה, בלשונו השנונה, החדה, החריפה, המקורית, וכותב "בעצמו" - בבחינת "משלו" - מתוכו פנימה - את דעתו המלומדה. תדיר, גם אם השופט חשין "מסכים" עם כותב פסק הדין, תשמע את דעתו ואף תקרא אותה, בלשונו המפולפלת, בעברית רהוטה. תענוג!. רוצה הוא להראות, למשל, כי "הסכים" עם ה"תוצאה" אם כי הגיע אליה "בדרך שונה" או "בדרך אחרת". אבל: את שיש לו לומר - הוא מביע - ועוד איך מביע - ובלשונו המיוחדת.
אלא, שלמצער, ברוב רובם של המקרים [הדפיסו נא בכל "דינים ועוד", או ב"פדאור" את המילים "אני מסכים" (בצמידות) ובצעו "חיפוש"... על-מנת לראות בעין!!! את כמות פסקי הדין הללו...] מצינו לקרוא את פסק הדין, לעיתים פסק דין ארוך, מנומק, מלומד, בן עשרות אולי מאות עמודים [והנשיא ברק בראשם ... ] החתום בידי השופט/ת כותב/ת פסק הדין, ומייד לאחריו בא "ההרכב" - בגאון - איש איש מקרב הרכב השופטים - חותם דברו ואומר אלא זאת: "אני מסכים" - וחותם בחתימת ידו להתפאר בה.
כשאני קורא פסק דין כזה, ארוך, מלומד, חלקו מורכב, מסובך, פתלתל, קשה, אני מתרגז.
שהרי, הכיצד זה בסוגייה כה מסובכת, מורכבת, מקורית, ייחודית, אשר צריכה בפתרון משפטי פתרון הצריך כתיבת כמה עשרות עמודים, אין ליתרת ההרכב מה לומר "משלו" - במילותיו - מדעתו - פרט ל"אני מסכים"?.
אשאל - והיכן היא אותה ה"טיפה משלי - בים הכללי"? היכן הוא ה"משקל הסגולי"?. היכן היא ה"תרומה האישית"? היכן היא ה"תפוקה השולית"?
ואדגיש: מנהג [מגונה] אשר זה, המסתיים ב"אני מסכים" בא בעצם ומאיין [מהשורש א.י.ן] את ההרכב כולו, את נחיצותו, את ייחודו, את כל צורכו. מאיין - בבחינת אין עוד צורך בהרכב אם אחד כותב והשאר מסכימים אחריו בבחינת "אמן כן יהי רצון"... .
שהרי ממה נפשך? - אם המחוקק ביקש להושיב בהרכב, שלושה שופטים, לפחות, הרי ציפה הוא, המחוקק, כי כל אחד מהשופטים יסביר, ינמק, יתרום, יביע ["יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת"] הכל - מדעתו המלומדה [ומניסיונו... ] באופן ברור ומוחשי.
כשאני קורא פס"ד כזה, המסתיים ב: "אני מסכים" אני נזכר, וסליחה מראש, באותה בדיחה, הזכורה לנו הסטודנטים/התלמידים: יושב לו אותו ה"גאון התורן" בכיתה, ועושה את הבחינה ומתמודד עמה וקושייה. ה"חבר", זה העצל, היושב לידו, לצידו, שלא התכונן כלל לבחינה, יושב ומעתיק הימנו "מילה מילה". אלא, שלרוע המזל, הגיע ה"מצטיין הכיתתי" - זה ה"גאון התורן" לאותה השאלה הקשה - אותה רחמנא ליצלן לא ידע לפתור. בצר לו, ובהגינותו כי רבה רשם תשובה למורה: "אינני יודע"!. התלמיד השכן - זה העצל - ישב ורשם בבחינתו שלו כהאי לישנא: "גם אני לא"... . אמור מעתה: "אני מסכים" שגם אני לא יודע... . בהומור כמובן.
בנימוס, בדרך ארץ, בכבוד אומר כך: שופטי בית המשפט העליון מקבלים שכר גבוה. מקבלים רכב שרד. מקבלים לשכה הדורה. מקבלים עוזרים משפטיים ומתמחים. מקבלים ספרים, מאמרים וכיו"ב תנאים וכלי עבודה, הכל על חשבון משלמי המיסים - אזרחי המדינה.
מכאן, מה כי יסתפקו בסיומת "אני מסכים".
אתמה - "מסכים" למה? לריישא? לסייפא? לאמצע של פסק הדין? - לראציו שלו?.
למה בדיוק את/ה "מסכים"?. ואולי מהרת אותו היום להגיע הביתה ופטרת עצמך ב"אני מסכים"?.
אם תרצה נשאל: "איך הגעת לאותה התוצאה" בבחינת נזכור את המורה בתיכון שדרש: נא "הסבר", "נמק", "פרט" ו"הבהר"...
זוכרים...?. הרי לסכם בלומר "אני מסכים" גם אני עצמי יודע...
והרי, ככל שהבעיה המשפטית סבוכה, מורכבת, ייחודית, כך הרי נצפה כי כל שופט, על אף שיגיע לאותה התוצאה, ימצא, כבתורת המתימטיקה, את ה"דרך" שלו, הייחודית שלו, המקורית שלו, מתוכו פנימה וירשום אותה. כך יבין הקורא את "מהלך הנפש" של השופט המלומד. את אופן ניתוחו. את דרכי חשיבתו.
נוצר הרושם, וסליחה ומחילה מראש, כי בהסתיים פסק דין ב"אני מסכים", ייתכן כי השופט היה עסוק מידי, בפסקי דין אחרים, "סמך" על חברו כותב פסק הדין, מהר לשוק לקניות השבת, וחתם בהינף קולמוס "אני מסכים". אמרתי רושם שנוצר, לא בהכרח זו המציאות.
אני סבור כי שיטת ה"אני מסכים" חייבת לחלוף ולעבור מן העולם, לפחות אצלנו. שיטה זו הינה נפסדת, פסולה וכאמור יש בה משום לייתר ולאיין את הצורך בהרכב. במידה ויימשך נוהג זה, פסול ונפסד לדעתי, ראוי וטוב היה, לו המחוקק יתן דברו, בחוק ברור, ספציפי, מפורש, לעניין בו עסקנו כאן.
אמור מעתה: "אני מסכים" סימן שאינך קיים/ת.
תפקיד השופט, אף שהוא מסכים ל"רוח" פסק הדין העיקרי שנכתב על-ידי מי מההרכב, ליתן משלו, מהשכלתו, ממחשבתו, מראשו, מניסיונו, מידענותו, בנוסחו שלו, במילותי שלו, בבחינת "עבודה עצמית"! ולנמק ולפרט את "הדרך" אותה עבר, במילותיו, בראשו ממש, הכל על-מנת להגיע "לתוצאה".
אני רוחש כבוד ויקר לבית המשפט העליון. ביקשתי לבקר כאן, באופן קונסטרוקטיבי ולהעיר ולהאיר את שצריך בבחינה מחודשת.
אגב, אתם "מסכימים איתי"???
