השעה מביאה אותי כיום לכתוב. לא משום שיש בי כוח לכתוב, אלא משום שלא נשאר בי כוח לשתוק. כל ניסיונות היפוי שבעולם לא יוכלו לטשטש את העובדה שהחיזבאללה יש"ו הצליח לבצע טבח בחיילי ישראל. ברגע זה רשימת ההרוגים מגיעה כבר לשמונה, והפצועים לכמה עשרות ומי יודע אם היא נסגרה. חיילים אלה לא מתו ולא נפצעו לשוא ח"ו, אבל הם נהרגו ונפצעו בקרבות עזים שאין כדוגמתם, קרבות שהם ניהלו בגבורה עילאית שידובר עליה עשרות בשנים, מול חיות טרף שבטעות יש להן צורת אדם, אבל הנורא מכל הוא שהיה אפשרי למנוע טבח זה. על כל אזרח בישראל לדעת שקרבנם נובע מההוראות הבלתי מוסריות ביותר שניתנו אי-פעם לצבא כלשהו.
כל אותם נפגעים, וגם כל חבריהם שב"ה שרדו בחיים למרות אכזריות האויב, נדרשו להיכנס ל'בירת החיזבאללה' ללא 'ריכוך השטח' באמצעות ארטילריה, והכל רק כדי לא לפגוע בפסידו-'חפים מפשע'. יתירה מזו, לאחר שבנס הצליחו למלא משימותיהם בהצלחה למרות הדרישות האכזריות של קוד פסידו-אתי של צה"ל, הם נתקלו במחבלים החוסים בצל מסגד ובצל פסידו-אזרחים. משום שמוחם הנשטף זה כבר שנים על-ידי קוד פסידו-אתי זה, לא רצו לפגוע במקום קדוש לאיסלאם וגם לא באזרחים, ושילמו ביוקר נורא. במילים אחרות, מפקדי הצבא וקברניטי המדינה מוכנים להקריב את אזרחיהם הטובים ביותר, הנאמנים ביותר, המסורים ביותר והגיבורים ביותר על מזבח פסידו-מוסר אווילי מבית מדרשה של הנצרות, מוסר שאמנם היא הצהירה עליו, אבל היתה הראשונה בהיסטוריה לרמוס.
אינני מדבר על העובדה שמנהיגי המדינה רצו להוכיח שאפשר להיכנס באמצעות יחידות מובחרות בלבד, דבר שהוכח כהתאבדות המונית - כל מי שעקב, הבחין שאין כמעט יחידה מובחרת אחת שלא נפגעה קשות (אם לא אנושות), מגלן, עורב, אגוז - ויש בזה כבר פשע שלא יסולח לעולם, אלא שהגרוע מכל הוא שהנהגת המדינה והצבא הוכיחו בפעם המי יודע כמה בעשרים וחמש השנים האחרונות, שאין לה כל בעיה להקריב את טובי אזרחי המדינה כדי לא לפגוע במשפחות אויבינו.
יש כאן הקרבה של חיי אזרחים על מזבח מוסר מסולף, אכזרי ודמיוני. לכן, חובה מוטלת עלינו להודיע קבל עם ועדה, שמנהיגות זו נושאת במלוא האחריות על כל שפיכות דם אזרחיה, בפני הקב"ה ובפני המשפחות, ואין לה כל רשות להטיל את האחראיות על אויבינו. מעולם לא תוכל לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' ולנקות את עצמה מכתב האישום שהתורה מנסחת בפסוק זה נגד כל סוג של מנהיגות המאפשרת שפיכות דם, וכל שכן מנהיגות המפקירה דם.
כיון שבאיזו מין התחסדות צבועה זהותנו היהודית מגויסת זה עשרות בשנים - תוך סילוף מחפיר - כדי להצדיק את הפשע הנורא הזה - אסור לנו להיות ככל העמים, ועם זה אם אנו מבדילים בין יהודי לגוי, אנו עוברים על איסור גזענות - הגיע הזמן שרבני ישראל ירימו את קולם ויודיעו קבל עם ועדה שיש כאן עיוות מחפיר של המוסר היהודי. וכיון שרבים הם פסידו-המלומדים עטורי כיפה בראשם המנחים בדרך מסולפת זו את הצבור ואת המנהיגות זה עשרות בשנים, אין לי ברירה אלא להביא מקצת ממקורות ההלכה כדי להמחיש עד כמה פסידו-מוסר זה אינו מבית מדרש עמנו.
כבר על הפסוק 'וחי אחיך עמך' דרש רבי עקיבא, וכך היא ההלכה, 'עִמְךָ, חייך קודמים לחיי חברך'. ואם בין שני יהודים כך הדין, על אחת כמה וכמה שיש להעדיף חיי אחינו על פני חיי כל אדם אחר בעולם, אנשים נשים וטף. ולפיכך כל בר דעת ,וכל שכן כל אדם המתיימר להיות נאמן לדרכי ה' חייב לקבוע שבדילמה בין קיום חיי חייל ובין קיום חיי כל אדם אחר שאינו מעמנו, אין מקום לכל היסוס. לכן על הצבא לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי להגן על חיי חיילינו, יהיה המחיר אשר יהיה מן הצד השני. על הכוחות שלנו לרמוס את אויבינו בכל דרך אפשרית אם וכאשר הדבר נדרש, וללא כל נקיפת מצפון. אוי לאותה מנהיגות המסוגלת להתפאר בעובדה שנמנעה מלפגוע במשפחות האויב ועם זה אינה מסוגלת להבין שהיא הורסת משפחות מבני עמה היא. זו אכזריות ורשעות שלא יהיה להן כל מחילה לעולמי עולמים.
ודברי רבי עקיבה הנ"ל נאמרו בשעת שלום, עאכ"ו בשעת מלחמה שקבעו כל רבותינו 'טוב שב' הרוג בשעת מלחמה (ראה מכילתא, ומכילתא דרשב"י, מסכת סופרים, הרמב"ם, התוספות, מרן בכ"מ ובשר'ע ועוד אין-ספור מקורות). לכן מדין תורה אין שום מקום להתחשבות בחיי אחרים בשעת מלחמה המסכנת אותנו. הצד הקובע חייב להיות בראש ובראשונה דבר אחד: טובת עמנו. ולגבי הנוהג אחרת כבר קבעו 'ורחמי רשעים אכזרי, כל המרחם על הרשעים סופו להתאכזר על הטובים'. מי שמתעלם מכך מפר את 'החוזה החברתי' הבונה ומשתית כל עם, והוא מקעקע יסודות העם כולו, כי אם אין העדפת בני עמנו על פני בני עם אחר, אין עוד מקום לשום זהות ושייכות לאומית.
עמנו שהזדהה תמיד דרך ההיסטוריה שלו המתוארת בתנ"ך, יזכור בקלות שהמלך הראשון בישראל, שאול, סולק מכסא השלטון ע"י הקב"ה משום שריחם על עמלק (דרך אגב על יהודים הוא לא ידע לרחם, זה מזכיר לכם משהו?!). ועל אשר המלך אחאב ריחם על מלך ארם אויבו המושבע, שולח לו הקב"ה נביא לומר לו 'יען שלחת את איש חרמי מיד, והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו' (מלכים א פרק כ).
העיתונות זיהתה בדקות האחרונות, ובצדק, את הדמיון שבין המלחמה בג'נין ובין מה שהתרחש בלבנון היום. אכן נכון, בג'נין, הקריבו ממשלת ישראל ופיקוד הצבא על מזבח האיוולת והאכזריות הישראלית את טובי חיילינו כדי לא לפגוע באויבי ישראל ובקרוביהם, וכך נהגו הפעם גם כן. גם שם בג'נין, כל פינה היתה ממולכדת, כל פחית, כל קיר, כל רחוב, כל חלון, כל צנרת, כל ריצפה, עד כדי כך שהיה דרוש כשש שעות כדי להתקדם עשרה מטר, וממשלת ישראל סירבה בכל תוקף להפציץ את ג'נין למרות ריבוי הקרבנות, אפילו אחרי אסון השייטת, ושלחה את טובי חיילינו למוות כמעט בטוח.
ושלא תאמר לנו השטות לפיה היו האזרחים לבנוניים 'שבויים' בידי החיזבאללה, כי 70% מהלבנוניים הודיעו שהם תומכים בחטיפת חיילים, קרי, הרוב המוחץ של לבנון מתייצב מאחורי החיזבאללה, ולכן תומכי טרוריזם הם, ותומכי טרוריזם דינם כטרוריסטים לכל דבר. וכאן למען האמת הנקודה הנוראה ביותר באי-ההבנה הישראלית: לטעון שאזרחים יכולים להיות מנותקים מצבא במדינה, הוא לטעון שאין אלה אלא פרטים ולא עם. במילים אחרות, זה לשלול מיסודו את המושג 'עם'.
למי שיש במוחו אפילו רק קורטוב של השכלה מבין שאין מלחמה בין פרטים, אלא רק בין עמים. האגוצנטריות החולנית הכרונית של התפישה המערבית השכיחה עובדה אלמנטרית זו, ולכן היא אינה מסוגלת להבין את ההבדל שבין הנוגע לפרטים ובין אלו הנוגעים לכללים ולעמים. כל מערכות הגנה של מדינת ישראל קרסו מזמן בפני חיידק תוקפני זה. נעשה דחוף להביא מרפא לחברה חולה זו.
לכן נאמר ללא היסוס וללא רתיעה: על אזרחי מדינת ישראל להוקיע החלטות בלתי מוסריות אלה, ולהתנות את מוכנותם להמשך המאבק בעמידה בלתי מתפשרת מאחורי העקרון של עדיפות חיינו אחינו על פני חיי וערכי כל שאר העמים. כך היא דרכה של תורה, ולכן כך היא יהדות אמיתית.
וכאן מלה טובה אחת על חיילינו: אנו מורידים את הכובע בפני גבורתכם ואומץ לבכם, ובמיוחד על שאתם מסכימים לשרת בכל לבכם ובכל נפשכם מדינה המתאכזרת כל כך אליכם. היא איננה ראויה לכם. ועל כל מה שעשיתם ואתם עושים, זכות עילאית שמורה לכם לנצח נצחים.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
