כמו אצל רבים מבני דורי, מלחמת יום כיפור נצרבה חזק בתודעתי הפוליטית. המלחמה ההיא נתנה לנו שיעור מאלף ומכאיב בכל הקשור למגבלות הכוח הצבאי. תוצאות המלחמה ואלה שקדמו לה, העלו אותנו על מסלול אלטרנטיבי ובלתי נמנע של שיחות ומגעים דיפלומטיים, שתכליתם, הפסקת הלוחמה הצבאית וחתירה להסכם שלום ושביתת נשק. ההסכמים שנחתמו עד כה עם סוריה, ירדן ומצרים, מוכיחים את עצמם, פחות או יותר.
לא נגררתי לאשליה המדומה, אז והיום, שהחתימה על ההסכמים תביא את הגאולה לציון. לא חסרים לי הביקורים בשווקים של עמאן, קהיר או דמשק. חסר לי השקט האזרחי. נמאס לי לספור את המתים ולהרחיב את השטחים של בתי הקברות. רצינו להידמות לעמים אחרים, שיצאו ממעגל המלחמות ונסקו כלכלית וחברתית. האמירה המפורסמת של נשיא מצרים אנואר סאדאת "No more war" השפיעה גם עלי ועל התובנות הפוליטיות שלי.
על בסיס אותה גישה ריאליסטית, אך בנסיבות אחרות לגמרי, יצרנו צעדים בוני אימון עם ארגון הטרור אש"ף, שהבשילו לחתימה על הסכמי אוסלו. הממשלה שהובילה להסכם זה קיבלה ביום הבחירות את תמיכתי המלאה. בכל הזדמנות שנתנה לי, עודדתי אחרים לתמוך בקו המדיני החדש, שיעלה אותנו על דרך השלום במקום שנמשיך לחיות לנצח על חרבנו.
לאחרונה, ובעיקר על-רקע המלחמה הקשה המתנהלת בלבנון וברצועת עזה, אני מבין שטעיתי בגדול. החלומות והפנטזיות של שמעון פרס למזרח תיכון חדש, עדיין מהדהדות בי בחוזקה. אני דופק לעצמי בראש ושואל, "איך הסכמנו ללכת שבי אחרי השטות הזו. כיצד יתכן שלא ידענו להבחין, בין חתימה על הסכם שלום עם מדינות ריבוניות, לבין ארגון טרור עם שאיפות לאומיות להקמת מדינה עצמאית".
אילו הייתי אז פחות נלהב מיונת השלום שריחפה מעל ראשנו, והייתי יותר מפוכח וריאליסט, הייתי מגיע לתובנות הבאות להלן, ונוקט גישה פוליטית הפוכה לחלוטין ממה שאימצתי באותה עת. מה לעשות, שבאותם זמנים, לצאת נגד הסכמי שלום עם טרוריסטים נחשב לפרימיטיבי, לא משכיל, לא מתקדם, לקיצוני צמא דם ומה לא.
אין דומה חתימה על הסכם שלום עם מדינה ריבונית, שלה מחויבות ויכולת שלטונית לשמר את ההסכם ולכבד אותו, לעומת ארגון טרור עם שאיפות לאומיות, שלא הצליח לאחד סביבו את כל הפלגים הניצים.
את הסכמי השלום ושביתת הנשק עם סוריה, ירדן ומצרים, עשינו מתוך עמדת כוח, לאחר ניצחונות חוזרים בשדה הקרב. להסכם אוסלו נגררנו מתוך עמדת חולשה והשלמה מודעת ביכולת ארגוני הטרור, לשבש לנו את החיים.
להנהגה הפוליטית דאז, לקח יותר מדי זמן להפנים את העובדה, שאין פרטנר ראוי מהצד השני של הגבול. הפרטנר הפוטנציאלי הפלשתיני, בנוי יותר לחיות על חרבו מתוך בחירה אידיאולוגית ודתית ולא מתוך כוונה לדו קיום.
בנינו יותר מדי על ההנהגה הפוליטית של אש"ף, שהייתה מנותקת מהעם שאותו ייצגה ולא דאגה לאינטרסים הקיומיים והאמיתיים שלו.
גם ההינתקות החד-צדדית, הייתה תוצאה של הכרה בעובדה, שאין עם מי לדבר ואין על מה לחשוב על חתירה להסכמי שלום או לפחות הפסקות אש.
לא חזינו נכונה את האמת המרה, שהניעה את ארגוני הטרור ביהודה ושומרון ואת החיזבאללה בלבנון, מתוך קנאות דתית קיצונית, להרוס לנו את החיים בכל מחיר.
הקסאמים בדרום הארץ וגשם של קטיושות בצפונה, הם ההוכחה הניצחת לטעות האסטרטגית, שכל ממשלות ישראל לקו בה עד היום, בחתירה להסכמי שלום והפסקות אש.
הלנצח נאכל חרב מארגוני הטרור באשר הם? כנראה שכן. וחבל.
