עמיר פרץ לא יוכל להאשים איש על כך שבגלל שהתפתה, ברגע של חולשה, להסכים לכהן בתפקיד שר הביטחון בממשלת ישראל הוא לא יהיה לעולם ראש ממשלה.
זו שעת האילו: אילו סירב; אילו עמד על דעתו ואמר מלה אחת "לא", או שתיים - "לא תודה"; אילו לא התפתה למעמד, לכוח, לכבוד, ליוקרה, לשררה; אילו כאשר שמע את קרקור הצפרדעים בבטנו היה נעצר לרגע קט אחד ומקשיב להמיית הבטן - הוא לא היה יכול לטעות בפירושה. אילו פירש אותה נכון היה מציית לקול הלב, שלעולם אינו צורם ולעולם אינו מזייף, קול אשר בוודאי אמר לו, אולי בלחישה, אולי בשתיקה גמורה, לעמוד בפיתוי, לעמוד על הדעת, להחליט בהיגיון יבש וקר לא להסכים להצעה לכהן כשר הביטחון.
אילו, אילו, אילו. אילו היה נמלך בדעתו "רגע לפני" הוא היה עשוי להיות כיום מועמד מצוין לתפקיד ראש הממשלה, התפקיד שלא יוכל להאשים איש מלבד עצמו באי-הגעתו אליו.
האם גם הוא חטא בחטא היוהרה? האם גם הוא נכשל ב"תפסת מרובה לא תפסת"? האם הוא חש, כבר עכשיו, כאשר הולכות ומתמלאות השורות של גייסות המחאה, שהוא עשה את "טעות חייו"?
האם ראה בעיני רוחו, כאשר הסכים לקבל על עצמו את תפקיד שר הביטחון, שעלול להיווצר תסריט-אימים בגבול הצפוני וישראל תקלע למלחמה או, קל וחומר, תיזום אותה?
מה חש כאשר נאלץ לקבל החלטות הרות-גורל, החלטות אשר חרצו גורלות של חיי אדם - מי לחסד חייו ומי, חלילה, לשבט מותו? האם חש איזה רטט של היסוס כאשר, חסר ביטחון להחריד, הוא נאלץ, מתוקף תפקידו כשר הביטחון, להכריע במהלכים אשר החלטותיו לגביהם יצרו מצב, שבו אנשים "מצאו את מותם"?
אם יגיד - לא ידעתי, יהיה אשם. אם יגיד ידעתי - על אחת כמה וכמה. מה יגיד? לאן יברח? את מי יאשים? על מי יפיל את התיק המלא רפש? האם ירחץ בניקיון כפיו? האם יאזור אומץ לב אזרחי וירהיב עוז ויאמר - סליחה, חברים, אינני יכול עוד, ויילך הביתה?
האם יוכל לבקש את אמון העם, הבוחרים, ולהציג עצמו כמועמד מתאים, ראוי, כשר לתפקיד ראש ממשלת ישראל, תפקיד שאליו הוא לוטש עיניים ומכוון צעדים?
בגילו המוקדם, זמן קצר בלבד לאחר שרשם את נקודת הציון הגבוהה ביותר בקריירה הפוליטית שלו, ריסק עמיר פרץ את עצמו, טרף את קלפיו, כרה את קברו הפוליטי ונקבר בו. ההצגה נמשכת, לכאורה. המסכה טרם הוסרה, אבל עמיר פרץ - ירצה או ימאן - הוריד על עצמו את המסך, כי ההצגה חייבת להימשך.
מה יעשה מעתה ואילך? ינהג כמנהגו? ינהג כמנהיגו? מי ייתן את הדין ומי ישיב תשובות: הוא, השר הבכיר, או אנחנו, שוטי הנבואה?
