בנוסף לבקשת לדיון נוסף, שיגר האב פנייה לרבנים לסייע לו. בפנייה ציין כי אביו נהרג במלחמת יום כיפור וכי הוא גדל כיתום צה"ל, לבד "בלי אב או אחים ואחיות". כמי שלא ידע חיים עם אביו, הוא הוסיף, "אני מבקש שיותר לי לגדל את בני. לפני שבועיים באזכרה הממלכתית לחללי מלחמת יום כיפור נדרתי נדר על קברו של אבי, שילדי, בני יחידי, לא יגדל כפי שאני גדלתי - ללא אבא. 35 שנים בדיוק לאחר אותו יום כיפור של שנת 1973, שבו שכלתי את אבי, מגיע יום כיפורים מזעזע נוסף של 2008, בו מתייתם בני ממני מאביו, ואני שוכל שוב, הפעם את בני. אב שכול לילד חי, בחסות בית המשפט העליון".

האב מוסיף כי שליחת בנו לגרמניה משמעה חיים ב"סביבה רווית אנטישמיות, בשנאת ישראל בקרב שכנים אוהדי הרייך השלישי (והדברים הוכחו בבית המשפט ולא הוכחשו), לחיות בביתו של סב שהתחנך עוד כילד ב'היטלר יונגד' ומשם ספג שנאה שלא נשכחה מלבו עד היום".

לטענת האב, מזרועותיו כיתום צה"ל, יישלח בנו "לביתו של סב חניך ה'היטלר יונגד'". הוא מוסיף, "בני אינו יהודי על-פי ההלכה אך גם אינו נוצרי". הוא גדל ב"רוח התרבות העברית", חגג את כל החגים היהודיים ברוח המסורת היהודית בביקורים בבית הכנסת בקריאת תפילות המחזור בחגי תשרי, בהדלקת נרות חנוכה, בליל סדר משפחתי בערב פסח.

הילד למד עברית, דיבר עברית וחלם בעברית. "הוא גדל כילד ישראלי, עברי, יהודי, ציוני לכל דבר. עתה ינותק מכל אלו. לא יישאר זכר מכל סממן של צביון יהודי או ישראלי כלשהו. אמו יקפידו שיימחה כל זכר לי, לאביו, לסבתו, לכל שריד לצביון יהודי או ישראלי. בני נימול הוא גדל ומתחנך בארץ ברוח תרבות וחינוך ישראלים עם תודעת לאום וזהות יהודית חזקה. בגרמניה, בהשפעת סבו, חבריו והסביבה בה יגור, יספוג חינוך אנטישמי שנאת זרים וגזענות".

האב מפיל תחינתו בפני הרבנים לעזור לו, לפעול שבית המשפט העליון יקיים דיון נוסף בהרכב מורחב שבו יישקל שוב פסק הדין שחרץ את גורל בנו.

בהחלטת בית המשפט העליון להתיר לאם להגר לגרמניה, ציינו השופטים חוות דעת שהוגשה בפניהם לפיה מדובר באם לא יהודיה שחשה כי "אינה שייכת לישראל והישארותה כאן בניגוד לרצונה תהפוך אותה לאסירה ואומללה ועלולות להיות לכך השלכות על הילד".

לפיכך, למרות שהילד הוא "שמח ומאושר" מעורה בחברת הילדים, מבקר בחוגי העשרה "קשור לסביבתו, חש בה יציבות טובה ורגיל אליה", כמו-כן קיים חשש מהפרידה מאביו ומניתוקו מסביבתו, אין בהם כדי להטות את הכף לטובת הישארותו בארץ, כאשר מנגד "ניצבים הנזקים החמורים אשר עלולים להיגרם לו כתוצאה מאילוצה של אמו להישאר בישראל".

בבקשה מצביע האב על כשלים ב"תוכנית ההגירה" שנועדה לאפשר לו לראות את בנו. לטענתו, בית המשפט לא דן כלל בתוכנית שאמורה לכלול מענה לשאלות כמו: היכן יגור הילד, עם מי ישהה שעה שאמו עובדת כדיילת אוויר ונעדרת תקופות ארוכות, היכן ילמד ואיזה חינוך יקבל ועוד. בית המשפט לא קיים דיון כזה ובידי האם ניתן "חופש מוחלט לעשות ככל העולה על רוחה".

כמו-כן טוען האב כי המנגנון שנקבע על-ידי בית המשפט להבטיח שמירת קשר בינו לבין בנו, בעת שהותו בגרמניה "אינו ישים ומרוקן מתוכן". לא זו בלבד אלא ש"מרגע שהילד יעבור להתגורר בגרמניה תוכל האם להתנייד בין מדינות האיחוד האירופי ללא כל בקרה על כל המשתמע מכך".

בסיכום בקשתו מתייחס האב להחלטת "הפשרה" - הגירת ניסיון לשנתיים, עליה החליטו השופטים שנחלקו ביניהם בהכרעה בסוגייה. האב מצטט בהקשר לכך את דברי שופט בית המשפט העליון (בדימ.) מישאל חשין: "קטין אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד ליד ולו ככלי יש חפץ בו. קטין הוא אדם. הוא איש גם אם איש קטן בממדיו. ואיש גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול".