מתוך ההספד שקרא אריאל ג'ינו, מפקד הצוות של רפנאל בני ז"ל, לוחם בסיירת אגוז, שנפל בתחילת מלחמת לבנון השנייה:
"כמעט בכל ערב היה מתנגן איזה ניגון מתוך חדרי הלוחמים. לרוב היה זה רפנאל שאוחז בגיטרה ומלמד את חבריו בצוות לפרוט. לעיתים הייתי מצטרף עם רפנאל ועם חבריו בשירה ובניגון. היינו אוחזים כל אחד בגיטרה ושרים בקולי קולות שירים ישראלים. פעם אחת, מתן פלט ואמר לי שרפנאל חיבר שיר חדש. אמרתי לרפנאל שינגן אותו באוזניי, אך הוא, שלא כהרגלו, חש מובך מאוד וטיפה התבייש. הפעלנו עליו יותר לחץ עד שהוא הסכים. השיר היה מדהים וכולם בחדר שיבחו אותו על היצירה הנפלאה.
רפנאל ידע לחזור מאימון ארוך, אחרי ש"ניגן" יום שלם על הנגב (מקלע), להניח את הנגב בצד ולאחוז בנשק מסוג אחר לגמרי, הגיטרה. אין ספק שהניגונים שלו דחו הרבה מאוד רוע.
היכולת להיות לוחם נחוש, ומאידך היכולת להביא את הנפש העדינה לידי ביטוי בניגון, אלו יסודות שהיו גם בנשמתו הגדולה של דוד המלך, שפרט על הנבל."
ג'קו, ראיתי שאמרת שלא התגייסת לצבא כי אינך מסוגל להחזיק נשק, כי אתה מוסיקאי, אתה אומן.
אני מבין שיש לך הרבה מעריצות עכשיו. אני מצטער שלא יצא לי לצפות בך בזמן האחרון. אתה יודע - היתה מלחמה, שיבעה על הבן, שלושים, אחר כך נפטר הסבא של רפנאל, ושוב שבעה ממנה קמנו רק אתמול.
סלח לי, ג'קו, כי לא זכיתי לראות בזיו פניך. לא הכרתי אותך עד שראיתי במעריב את פניני לשונך.
זכות גדולה היא לך, ג'קו.
אתה מחזיק מראה גדולה מול פנינו, ואנחנו נראים מאד מכוערים.
אין ספק, מדינה בה אתה הופך לגיבור, מדינה בה ראשי המדינה אינם אחראים לתוצאות המלחמה אותה הם ניהלו, מדינה בה גם בניהם של ראשי המדינה לא שירתו בצבא, היא מדינה הראויה לך.
בין חפציו של רפנאל מצאנו שיר שכתב לפני נפילתו:
"מדינה, שלום, דגל ולאום
היום כולם נראים כמו חלום
והילד הקטן שמחכה לאורח
מחזיק ביד נשק במקום איזה פרח."
לצערי, ג'קו, את השירים שרפנאל ז"ל לא כתב, כבר לא ישמעו. לך אני מאחל הצלחה בהמשך הקריירה שלך.
אני מתבייש ועצוב, אך מצד שני מלא תקווה כי דווקא בגללך ושכמותך, יקום העם הנפלא הזה ויתחיל להיוולד מחדש. אתה יודע, "עם נולד".
משה מוסקל אבא של רפנאל ז"ל - מקלען וגיטריסט
