אהוד אולמרט, כיום ראש ממשלת ישראל, הוא תוצר טיפוסי של המערכת הפוליטית המסואבת שלנו. מערכת זו לוקה זה שנות דור ויותר ברדידות אידיאולוגית ומחשבתית ובהיעדר נורמות שעל פיהן נבחנים ומוערכים פוליטיקאים בדרכם לתפקיד הבכיר ביותר - ראש הממשלה.
שתי מפלגות גדולות שראשיתן עוד בטרם היות המדינה, תרמו לפוליטיקה הישראלית, עד לכנסת ה-17, את כל ראשי הממשלה שהיו בישראל. תחילה הייתה זו מפא"י ההיסטורית, שבגלגולים מאוחרים יותר הפכה להיות מפלגת העבודה, מערך וישראל אחת, ואח"כ הייתה זו תנועת החירות והליכוד על גלגוליו השונים. בשתי התנועות הפוליטיות הגדולות, היו ראשי הממשלה יוצאי הגרעין הקשה של מפא"י (בעבודה) ושל חרות (בליכוד). עם התערערות האידיאולוגיות והפיכתן של מפלגות הגרעין ל"סופרמרקטים" פוליטיים, חלו בתהליך היסודי סטיות בחזקת יוצאים מן הכלל. במערך היה רבין (איש אחדות העבודה) היוצא מן הכלל, ובליכוד היה זה אריאל שרון (במקורו איש תנועת העבודה, שחבר לליכוד).
ראשי ממשלה בעלי שורשים נטועים חזק בגרעין האידיאולוגי הקשה של תנועתם, היו בחירה טבעית. החריגים היו אפיזודות זמניות, מועמדים של פשרה, אשר לאחר תקופת זריחה קצרה, מסיבות כאלה ואחרות, ירדו מהבמה הפוליטית. כך קרה לרבין במפלגת העבודה, אשר לאחר שחרג מהנורמה ההיסטורית ואימץ את הסכם אוסלו - נרצח. כך קרה גם לאריאל שרון, אשר לאחר שויתר על ההתיישבות בשטחי עזה ואיו"ש - נאלץ לפרוש מתנועת הליכוד ומיד אחר-כך גם מהבמה הפוליטית, מחמת ליקוי בריאות חמור.
שיאי תפנית אלה לא התרחשו באופן פתאומי. בשתי התנועות הפוליטיות הגדולות חל כרסום מתמשך בייעוד האידיאולוגי שעליו קמו. כרסום זה גרר מספר התפתחויות:
- החלשות מבפנים; חלקים משמעותיים מתוך הגרעינים האידיאולוגיים החזקים והאמוניים ביותר לדרך התנועה, פרשו ממפלגת האם והקימו מפלגות שוליים חדשות. המפלגות החדשות לא הצליחו להוות תחליף למפלגות האם ולאט לאט נעלמו מהנוף הפוליטי.
- הצטרפות כוחות לא אותנטיים ואופורתוניסטים לגושים הגדולים; הסתפחות כוחות לא אמוניים לדרך האידיאולוגית היסודית, הפכה את הגושים הפוליטיים הגדולים מגושים בעלי ליבה אידיאולוגית מוצקה, יציבה ומוכרת, לקונגלומרטים של דעות ואינטרסים שהקשר בין יחידותיהם רופף והמכנה המשותף שלהם מפוקפק. קונגלומרטים אלה, מבחינת הדרג הפוליטי הבכיר שלהם, נועדו כמעט אך ורק להשגת השלטון. מבחינת דרגי העסקונה הפוליטית ברמות האזוריות והמקומיות, נועדה ההשתייכות לקונגלומרט בעיקר להשגת קרבה לדרג מקבלי ההחלטות הבכיר ומכאן להשגת טובות הנאה פרטיות. יעדים "חדשים" אלה של הפעילים הפוליטיים בכל הרמות, היו לאחד היסודות החשובים בהתפתחותה של השחיתות הפוליטית במדינה, (חברו לכך גם אינטרסים כלכליים של חברות ענק ושל בעלי הון, שהאיצו והחריפו את התופעה). כשל בהשגת השלטון, ערער את הלכידות הפנימית בקונגלומרטים האופורתוניסטיים החדשים וגרם לתזוזות מסיביות של פוליטיקאים מוכרים ועסקנים מוכרים פחות ממסגרת למסגרת. כתוצאה מתנודות אלה, הלכה רמת היציבות הפוליטית בישראל והידרדרה.
- שיבוש מנגנוני הקידום והבחירה של המנהיגות; המשך התפוררות הגושים האידיאולוגיים החזקים והפיכת שאריותיהם למנגנונים להשגת השלטון נטו, עיוותו בהדרגה גם את התהליכים הישנים שקידמו פוליטיקאים זוטרים עד לתפקידים הבכירים ביותר. בתקופת מפא"י ההיסטורית או בתקופת הליכוד של בגין ושמיר, לא ניתן היה להעלות על הדעת שראש ממשלה לא יהיה מזוהה אידיאולוגית עם המפלגה השלטת, ולא ניתן היה להעלות על הדעת שקצין צבא בכיר יפשוט מדים ותוך זמן קצר יהפוך לראש ממשלה. מקרה נתניהו בליכוד, לא היה אפשרי 10 שנים מוקדם יותר ואפילו חמש שנים מוקדם יותר, משום שהיו תמיד בנמצא חלופות אחדות של אישים ותיקים יותר, מנוסים יותר ומזוהים יותר עם האידיאולוגיה המפלגתית, וסיכוייהם לעמוד בראש הפירמידה היו תמיד עדיפים על אלה של השחקנים החדשים. רבין לא היה מתמנה לראש ממשלה אחרי גולדה, אלמלא הישגיו יוצאי הדופן של צה"ל במלחמת ששת הימים ולולא הכשל החמור של הנהגת העבודה במלחמת יום הכיפורים והמשבר הפוליטי שבא בעקבותיו. שרון המתין בליכוד זמן רב מאוד, עד אשר הצליח להתמודד על תפקיד ראש התנועה וממנו להגיע, אחרי כשלון נתניהו, לראשות הממשלה. וויצמן, למרות שמו ומעמדו, נאלץ לפרוש כאשר סטה מהקו האידיאולוגי של הליכוד. נתניהו כראש ממשלה היה תוצר ראשון של התקדמות ההתערערות הפנימית בליכוד בסוף תקופתו של שמיר, וירידת מרבית הגוורדיה הליכודית הישנה מהבמה הפוליטית.
מנהיגים שצמחו במסגרת האותנטית של מפלגה אידיאולוגית, הזדהו עם דרכה והתקדמו בשל כישוריהם הטבעיים ו/או המנהיגותיים בסולם התפקידים הפוליטי עד לעמדת הטוענים לבכורה. כהגיעו לבסוף להתמודדות על ראשות הפירמידה, הייתה באמתחתם שורה ארוכה של תפקידי בצוע עם רקורד מוכח. צמיחתם הייתה מודרגת ויכולותיהם עמדו במבחן וביקורת המנהיגות הישנה מספר רב של פעמים. הנאמנות האידיאולוגית הייתה חלק מרכזי במערכת השיקולים והשיפוט לגבי התאמתם לקידום. מסלול מבחנים זה טושטש ורוטש במציאות הפוליטית שהתפתחה בגושים הקונגלומרטיים חסרי האידיאולוגיה. בהעדר אידיאולוגיה, נדרשו "הטוענים לכתר" להוכיח כישורים אחרים ולהשתמש במכשירים אחרים. אופורטוניזם, גמישות עסקנית, כריזמה טלוויזיונית, כושר דיבור ופופוליזם, הפכו לתכונות נחוצות ומועדפות. שימוש אובססיבי בסקרים הפך לאומנות ההישרדות הפוליטית. תכונות אלה עודדו וקידמו מנהיגויות מסוג חדש: בעוד שמנהיגות מוטת-אידיאולוגיה חושבת במונחים ארוכי טווח וברי-קיום, מנהיגות מוטת-סקרים חושבת במונחים קצרי-טווח וחולפים (נגררי מצב הרוח הציבורי).
"קדימה" כמפלגה היא "היצירה" ה"חדשנית" ביותר והמובהקת ביותר של ההתפתחות שעברה הפוליטיקה הישראלית בדור האחרון. "קדימה" היא יציר כפיו של שרון ונועדה לשרת את מטרותיו; כך הוקמה, כך נבנתה, כך אוישה, כך הוגדרו מוסדותיה וכך היא פעלה ופועלת. ספק אם שרון עצמו חשב של"קדימה" יהיה תפקיד במדינת ישראל לאחר ששרון עצמו יירד מהבמה הפוליטית (כמובן, בעיתוי שהוא יבחר ולא בעיתוי שהדבר נכפה עליו).
אולמרט כמובן אינו שרון. אולמרט מעולם לא היה מנהיג. אולמרט מעולם לא יצר מסר חדש בהוויה הישראלית. בכל תפקיד שמילא עד לתפקידו הנוכחי, לא זכורים לי הישגים ראויים לציון. אבל אולמרט הוכיח יותר מפעם שהוא אופורתוניסט ושאופורטוניזם הוא אצלו קו אופי מובהק. בחוש האופורתוניסטי שלו, הבין שדרכו לצמרת קשורה באריאל שרון, והתאים עצמו למסקנה זו. אילו לא ירד שרון מהבמה הפוליטית כפי שירד, יתכן שגם דרכו של אולמרט הייתה נראית אחרת. משום שהיה במקום הנכון בזמן הנכון - הרוויח מההפקר. האם הרוויחה מכך גם מדינת ישראל?! ימים יגידו והם לא רחוקים.
משום שהגיע לתפקיד הבכיר ביותר במדינה בדרך הכי פחות מתאימה לכך, אין הוא מבין את מהות התפקיד, אין הוא בנוי למלא אותו ואין הוא מתפקד כראש ממשלה ומנהיג לאומי. כמי שאינו מוכוון על-ידי אידיאולוגיה אלא על-ידי הישרדות פוליטית, כמי שאין לו מחויבות לציבור תומכים מזוהה, כמי שאין לו ניסיון מנהיגותי צבאי או אזרחי ברמה הלאומית הבכירה, הוא שורד. הוא שורד על-ידי מניפולציות. הוא שורד על-ידי החלטות חפוזות ו"אינסטינקטיביות", הוא נזרק ממשבר למשבר, הוא הפכפך בדבריו ובשיקוליו, הוא "נזיל" בהתחייבויותיו והוא אינו מודע לצורך להבליע את תכונותיו האישיות השליליות - את שחצנותו ופולמוסנותו, את התנשאותו וקרירותו - מעיני הצבור. המלחמה האחרונה הבליטה פרמטרים בעיתיים אלה ואחרים בקשריו עם הציבור וביחסיו עם גורמי הצבא.
בדיעבד, על-רקע ניהול הלחימה ודרך סיומה, קשה מאוד להשתחרר מהרושם שלא שיקולי אסטרטגיה והשגת מטרות המלחמה עמדו לנגד עיניו כאשר החליט על היציאה למלחמה, אלא שיקולים אחרים. שיקולי הפחד מ"הבוץ הלבנוני" קדמו אצלו לצורך להפסיק את ירי הקטיושות על העורף. שיקולי מספר האבדות בחזית, קדמו אצלו לשיקולי מספר האבדות בעורף. שיקולי מראית עין של תמיכה בינלאומית חולפת, קדמו אצלו לדחיקת החיזבאללה אל מעבר לליטני ושבירת כוחו הצבאי. שיקולי נייר החלטה של מועצת הביטחון, קדמו אצלו למחויבות המפורשת להחזיר את החטופים הביתה. עד כדי כך הוא נזיל בהחלטותיו, שגם את ההסגר החליט להסיר מלבנון ללא תמורה, במקום להשתמש בו כמנוף, אולי המנוף האחרון שנותר לו, בכדי לקדם את החזרת החטופים.
אולמרט יצא למלחמה, כפי שבטעות הודה בעצמו עוד לפני שהבין "היכן הוא חי", בכדי לקדם את "תוכנית ההתכנסות" ההזויה שלו ביהודה ושומרון. משנוכח לדעת שניהול המלחמה הכושל לא יביא לו הישג-אינסטנט, החליף גרביים, החליף דיסקט, וחיפש יחד עם שרת החוץ שלו, בכל מחיר, "נייר של האו"ם", גם אם פרוש הדבר הוא אי השגת אף אחד מיעדי המלחמה המוצהרים על-ידו. כך טירטר את הצבא, גרם לאבידות מיותרות, פגע באמון הצבא והציבור במנהיגות המדינית ובאמון החיילים במפקדיהם, שחק את ההרתעה הישראלית במקום לטפח אותה והגדיל את האיום בצפון - כל אלה לא נראו בעיניו ראויים להתחשבות.
עצם העובדה שערב המלחמה ואחרי ניסיון עזה ותקיפת החיזבאללה בצפון עוד יכול היה להחזיק ברצינות במחשבה כזו, היא כשלעצמה מדאיגה. נזילות תמונת העולם של אולמרט מדהימה עוד יותר. לפני שהיה ברור גורל המלחמה, הכריז על ניצחון ועל "מזרח תיכון אחר". לפני שידע שהצפון יופגז במשך יותר מחודש ביותר מ- 4,000 רקטות ופגזים, כבר דיבר על הישגים מרשימים. את תפקידו ותפקיד ממשלתו כלפי העורף - שכח. מהציבור שלא הצליח להבין דבר וחצי דבר מהפערים העצומים שהסתמנו בין החזוי והרצוי והמובטח למצוי, הזניח ובקושי דיבר אליו פעמיים או שלוש במשך כל המלחמה, וגם זאת עשה כשהוא מרחף בגובה טיסתם של מטוסי ח"א.
אחרי המלחמה, כאשר הבין שהציבור לא יאפשר לו לזגזג כדרכו ולא לחקור את הכשלים שהתגלו במלחמה - שלו, של שר הביטחון שמינה ושל קודמיו - התחיל במסכת תרגילי הונאה, סחבת וטשטוש שעיקרם מיסמוס הדרישה הציבורית לחקור את הכשלים. לא עלה על דעתו שחובתו המנהיגותית כופה עליו לערוך חקירה יסודית ורצינית של הכשלים, משום שהדבר בנפש האומה. לדידו כל הדרישה מקורה ברצון רע של גורמים עוינים לנגח אותו אישית, ומצווה ל"הראות להם".
פרשת וועדות החקירה עד כה היא פיליטון פוליטי מהדרגה הראשונה. סופו של קוצר הראות שמפגין אולמרט לאורך כל הדרך, שתהיה לנו גם וועדת בדיקה ממשלתית וגם וועדת חקירה ממלכתית. בדרכו הפתלתלה הצליח להתעמת לא לצורך עם מבקר המדינה, בחר חברים שאינם יכולים לשמש בוועדה, שינה את הגדרת מהות הוועדה פעם פעמיים ושלוש. חילק את הבדיקה המערכתית האינטגרטיבית הדרושה לתת-וועדות שספק אם יוכלו להקיף את התמונה הכוללת. אחרי שטען שאין זמן וצריך לשקם את המערכות מהר, בזבז חודש ימים רק בהתלבטות איזו וועדה להקים ואיזה הרכב סוף סוף לא יפסל על-ידי היועץ המשפטי, בג"צ, הציבור או חברי הוועדה עצמם.
לאחרונה, תחת התמוטטות המדיניות המוצהרת של "קדימה" בשאלת הפלשתינית, התחיל ב"תרגיל" חדש מול אבו מאזן. פתאום אין חטוף בשם שליט. פתאום החמאס אינו חלק מרכזי בממשלה הפלשתינית, פתאום אבו מאזן יכול לספק את הסחורה. פתאום השתנה העולם.
כך גם בנושא התקציב. אחרי שהכריז על תקציב "רווי חמלה", הוא מביא לממשלה תקציב רווי גזרות. המדיניות החברתית המתקנת של אתמול, התחלפה ללא צורך אמיתי במדיניות מרסנת חדשה-ישנה. הציבור הישראלי איננו פונקציה; יעד הגרעון הוא שוב הפונקציה. חברות דרוג האשראי הן פונקציה. הקטנת החוב הלאומי היא פונקציה, עכשיו, דווקא עכשיו. הציבור שוב ניצב אצל אולמרט במקום האחרון. שהרי הציבור נועד לשרת את "קדימה" ולא להיפך.
בארבעת החודשים שבהם מכהנת ממשלת אולמרט קשה למצוא ולו נושא מרכזי אחד שלא טופל בשלומיאליות, בחוסר מחשבה, בחוסר רגישות, מתוך שיקולים מוזרים וזרים לעניין העיקרי עצמו. מדינאות פרימיטיבית לרוחב כל הגיזרה! אין שם ראוי יותר למחזה התעתועים שמציגה בפנינו ממשלת אולמרט. אנו עדים למסכת מקיפה של התנהלות מדינית פרימיטיבית של אולמרט וממשלתו במשך כל הזמן ולרוחב כל הגיזרה. זה מדאיג, זה מסוכן וזה לא ישתנה כל עוד תכהן ממשלה זו, כי "המצפן" של הקברניט לקוי מיסודו.
