בתרבות המקומית שלנו, לא מקובל בדרך כלל לקחת אחריות על מחדלים. האחריות, מן הסתם היא תמיד נחלתם של אחרים רק לא של אלה שגרמו לטעויות, לתקלות ולמחדלים, הם בסדר, אפילו בסדר גמור. לעומת זאת, לקיחת קרדיט על הצלחות של אחרים, הינה תופעה מקובלת מאוד במחוזותינו.
על-רקע זה, התנהלותו של אלוף אודי אדם היא לצערנו תופעה חריגה בנוף המקומי. אלוף פיקוד הצפון פירש נכון את תמונת המצב, הסיק את המסקנות המתבקשות והודיע על פרישתו.
כבר בתקופת המלחמה סברו מפקדיו כי אינו יכול להמשיך ולכהן כ"מפקד העליון" בגזרה הצפונית של המדינה, זאת בעקבות ליקויים שהתגלו לטענתם בתפקודו ולכן, בצורה מבישה שגם היא אופיינית ליושבים בציון, ביצעו בו "זובור" ולמעשה בפועל, הדיחו אותו.
סביר היה שאחרים היו נוטשים את התפקיד מיידית ואולי נוכח הנסיבות, מעשה זה היה מתקבל בהבנה.
אלוף אדם התנהל בצורה ממלכתית מעוררת הערכה, המשיך בתפקידו גם לאחר ההתנהגות המשפילה מצד מפקדיו ורק השבוע הודיע על הפרישה.
אך היכן אותם מפקדים במדים ואלו שלא, שאחריותם גדולה בהרבה? הם עדיין מנסים להפיח עוד טיפת רוח במפרשי סירת ההישרדות העצמית ששקיעתה במעמקים היא רק עניין של זמן.
הסוף הרי ברור וכל תרגילי ההסחה כאלה ואחרים לא יסייעו להם, כי בסופו של יום גם אם יארך עוד קצת, הם ילכו הביתה ויזכרו בדפי ההיסטוריה כמי שאחראים להפסד במלחמת לבנון השנייה, לכרסום במעמדה של המדינה וגרוע מכך, בהעצמת תחושת ה"אין על מי לסמוך" שתזכר להם לעד.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש אב, אח, בעל בן, אחיין, חבר או קרוב שהיה שם, שחווה את עוצמת ה"חיפוף" שתוצאותיה צרובות לנצח בכל כך הרבה משפחות. את הנתונים והעובדות אשר ידועים כבר להרבה מידי לא ניתן להסתיר, גם אין צורך, זה לא יועיל.
העובדות כואבות, אך במידה ונדע להפיק את הלקחים, הן מייצרות אולי הזדמנות חד פעמית לתיקון, שהיא המשימה האמיתית העומדת לפתחנו, לבצע ביעור חמץ יסודי בכל המערכות, ניקוי אורוות של ממש, שלאחריו ניתן יהיה לבנות יסודות המושתתים על בסיס מוצק ואיתן לאורך זמן.
טוב יעשו גם שאר האחראים וישחררו אותנו לאנחות.
