יש לי התערבות עם השופט (בית משפט השלום בירושלים) עודד שחם, אוהד כדורגל חכם, שנון, פיקח ופיכח. עודד טוען שהופנהיים היא קוריוז. שהקבוצה המובילה כרגע את הבונדסליגה הגיעה משומקום, ובמהרה תחזור לשם. שהיא לא תותיר שום חותם על דפי ההיסטוריה המוזהבים של הכדורגל האירופי והעולמי. שהמסורת – כלומר האין מסורת שלה – תפעל בסופו של דבר נגדה ולא תוכל לעוצמות והתולדות שנושאות עימן יריבותיה הבכירות. שהיא לא תזכה העונה באליפות, וגם אם תגיע לצ'מפיונס ליג, זו תהיה לא יותר מהערת שוליים נוסח קושיצה וארטמדיה פטז'אלקה הסלובקיות. מישהו זוכר אותן?
אבל אני משוכנע שהופנהיים היא כאן על מנת להישאר – בפסגה ובתודעה. שהיא תיקח אליפות, ותהיה הדבר הטוב ביותר שקרה לליגת האלופות מאז הקאמבק של האנגלים נגד הגרמנים בקמפ נואו 1999. אני חושב שהופנהיים היא המרענן הרשמי של עולם כדורגל שבע, מסואב, קונבנציונלי, שמרן, שגרתי, הסוגד לכוח, כסף, עבר, מסורת ושגרה (שגרע) – חושש משינוי ומעדיף שהאנדרדוג ינבח פה ושם, אבל שחס וחלילה לא ישמן ויבעט. אני גורס שהופנהיים היא כרגע הקבוצה הכי טובה בתבל. טובה על המגרש, טובה לספורט, טובה להצתת הדימיון ולשבירת המוסכמות והכלים. טובה נגד היומיום, הטלוויזיה, והריאליטי הרוטיניים ונדושים לעייפה. טובה לאהבה, לרוח, לנפש ולנשמה. האחות הגדולה, אבל עם סטייל, איכות ומהות.
אני מצהיר בזאת פומבית ורשמית: בשבועות האחרונים הפכתי לאוהד אדוק של הופנהיים. אתם יכולים לכנות אותי אופורטוניסט. לומר שזינקתי במהירות על עגלת ההצלחה שלה. שהצטרפתי בפזיזות לעדר. הכל נכון, אבל מה שחשוב הוא שהופנהיים היא מפלטם של החולמים, של הרומנטיקנים חסרי התקנה, של מי שלא יכולים עוד להתרגש מההגמוניה הבלתי ניתנת כמעט לערעור של מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, ארסנל, ליברפול, אינטר, מילאן, יובנטוס, ברצלונה, ריאל מדריד, באיירן מינכן ודומיהן, גם אם שורותיהן מלאות בכוכבי על מפליאי תעתוע, ובסופרסטארים המקרבים את אומנותם לקו הרקיע. הופנהיים היא התשליל של השליטה חסרת המעצורים הזו של הגדולים והמפוארים. וכאשר הנגטיב אף מוליד כה הרבה פוזיטיב – זוהי סיבה למסיבה, גם אם מסי לא בא.
האמת היא שסיפור אגדה כמו של הופנהיים נולד פעם במאה, וקשה היה להאמין שהוא יתרחש במאה ה-21. כי אגדה שכזו נרקמת בדרך כלל מעל דפי ספר או סרט ומשמשת פנטזיונרים. כי אפילו אבנר כרמלי, שכתב בשנות ה-50 וה-60 את "הספורטאים הצעירים", סדרת ספרי הכדורגל הראשונה והמצליחה בתולדות ישראל, לא היה מאמין שהדמויות של רפי ואלון – שמוצנחים אל המגרש ממטוס במחצית, כאשר ישראל מפגרת 12-0, ותוך 45 דקות חוברים, מתחברים ובועטים כל הדרך להדברת היריבה – מסוגלות לברוח מבין עלי הספר, לקרום עור וגידים ולהטריף עולם ומלואו – ועוד בגרמניה.
אבל זה בדיוק מה שהופנהיים עושה. הופנהיים הקטנה, האלמונית, המסתורית, היא עכשיו השם החם ביותר ביבשת. לא רק משום שהיא ניצבת אחרי כמעט חצי עונה בפסגת הבונדסליגה – אחרי שבמחזורים הראשונים כל הפרשנים תלו סביבה שלט "זמני בהחלט" ושרו במקהלה "קוריוז, קוריוז, אנקדוטה חולפת" – אלא בגלל הד.נ.א והדרך. הרי מבט ראשוני בתעודת הזהות כבר מסיר חלק נכבד מהלוט: הופנהיים היא עיירה בדרום גרמניה, שאפילו הכבוד הזה – עיירה – גדול עליה. 3300 תושבים יש בכפר הסמוך לקרלסרוהה, שעד לפני חודשים ספורים לא זכה אפילו לשלט הפנייה משלו באוטוסטרדה. היום כבר אין תייר בגרמניה שלא יודע היכן נמצאת הופנהיים, מה מספר תושביה, איזו רכבת מגיעה אליה, ובאיזה פאב הכי כדאי ללגום שם ייגרמאייסטר.
היום הופנהיים היא אטרקציה בגלל מועדון הכדורגל שלה. ומועדון הכדורגל שלה הוא סנסציה בזכות היכולת, ההישגים, והמסע המרתק שהתחיל באיש אחד נחוש ועיקש, עם חלום כמוס שבו לא הו מאמינים אפילו החמור והסוס. לאדון קוראים דיטמר הופ. הוא בן 68, והוא אמנם עשיר כקורח, אבל רחוק שנות אור מהעושר המנקר ואמביציית הממון היוקדת של רומן אברמוביץ', מלקולם גלייזר, טום היקס וג'ורג' ג'ילט – יו ניים איט.
הופ עשה את הונו הרב מפיתוח תוכנת ה-SAP. הופ הוא גם תושב האזור, שבשנות ה-90 חיפש קבוצה קטנה, מזערית, ננסית, על מנת לצאת עימה לפרויקט בניה שיתחיל עוד לפני גן חובה. כאשר הופנהיים 1899 נרכשה על ידי דיטמר, היא שכנה בליגה האזורית החצי חובבנית, מרחק שש ליגות מהזרקורים הנוצצים של הבונדסליגה. את המרחק העצום הזה גמאה הופנהיים בעשור אחד קטן וקצר להחריד. היא טיפסה ליגה, נטלה אתנחתא, טיפסה עוד אחת, לקחה אוויר, ואשתקד, כאשר המריאה לראשונה בתולדותיה לליגת המשנה (בונדסליגה 2), כבר לא יכלה להתאפק. הארץ המובטחת בצבצה מעבר להר, והדרך אצה לה. תוך עונה היא מצאה עצמה ממשיכה את משק כנפי ההיסטוריה כל הדרך לליגה העלית.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/6/108176.jpg
הופ הוציא עד היום מכיסו כ-100 מיליון פאונד על השבחת הנכס. אבל בניגוד לאברמוביצ'ים למיניהם, הוא לא עסק במרדף אחרי סופרסטארים, ולא אץ לשוק להחתים גלאקטיקוס. הוא העדיף להשקיע בסקאוטים, לחפש כשרונות, לצוד צעירים ולטפח ולפתח אותם. הופ לא שאף לאחוז בגלימת התהילה לחמש עשרה הדקות המובטחות לכל אחד מאיתנו (עפ"י אנדי וורהול). הוא החל בבניית בנין מהמסד עד הטפחות. בנוסף לקבוצה, הוא השקיע במתקני אימון ובהקמת אקדמיות ילדים ונוער בכפרצ'יק שלו. הוא זרע יסודיות וקצר איכות – רק שאפילו הוא לא שיער שהתנובה תגיע כה מהר.
זו גם הסיבה שהחללית של הופנהיים לא היתה מוכנה כיאות לשיגור. היא הסתפקה באיצטדיון ביתי שהזכיר יותר חווה בקאנטריסייד עם מקלות ואבנים לסימון המגרש. לפני שנתיים, כשהתברר שהעתיד לפתע כבר כאן, השקיע הופ גם בבניית איצטדיון מודרני בן 40,000 מקומות. הוא ייחנך בפברואר הקרוב, עם שובה של הבונדסליגה מפגרת החורף. בינתיים מארחת הופנהיים את משחקיה באיצטדיון הסמוך במנהיים, שתכולתו 26,000. הוא כבר מלא מפה לפה בכל משחק. לא רע לקיבוץ, הא?
הופנהיים גם משחקת כדורגל מהסרטים. צפייה בה מעוררת לפרקים את התחושה שמדובר בחיקוי הכדורגלני של כדורסלני ההארלם גלובטרוטרס – להקת הבידור והראווה האמריקנית. בעוד הכדורגל העולמי בן זמננו צועד זה עידן בנתיב ההתמקצעות ההגנתית והטקטית המגבילה, ומוכיח חדשות לבקרים מדוע בדרך לתארים עדיף להיות ליברפול על ברצלונה, הופנהיים נותנת פורקן אדיר ליוזמה ולחופש של הכשרונות שלה. הפרש השערים שלה אחרי 15 מחזורים הוא 20-40. כלומר, 60 שערים נכבשו במשחקיה עד כה, ממוצע של ארבעה למשחק. היסטוריה היסטרית.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/1/108191.jpg
רלף רנגניק, בן 50, המאמן שגויס לתפקיד לפני שנתיים, הוא מרדן מטבעו. עוד בימיו במועדונים מסורתיים וגדולים בהרבה כמו שאלקה, הוא נחשב לכופר כאשר קרא תגר על עמיתיו ועל הטקטיקות הפיזיות- מנהיגותיות שהם מנסים להנחיל ולהנציח בכדורגל הגרמני הקונסרבטיבי. בהופנהיים קיבל רנגניק אוטונומיה מוחלטת, ויצר קבוצה בדמותו ובצלמה של הפנטזיה הכי הרפתקנית שלו. כמובן שהוא נהנה מחבורה עתירת כשרונות שחוברה לה יחדיו. אבל הם הגיעו כתוצאה מאיסוף קפדני של מידע ותהליך בחירה מיומן. אף אחד מהכדורגלנים של הופנהיים שהחלו את הזינוק לפסגה לא היה באוגוסט שם גדול. אפילו לא שם מוכר. No household names. כיום אין איש שלא שמע שטוביאס ווייס ומרווין קומפר כבר הוזמנו לסגל נבחרת גרמניה, שסייאד סליהוביץ' הבוסני הוא מלך המבשלים בליגה, ושוודאד איביסביץ' – עוד בוסני – מוביל את טבלת מלכי השערים בגרמניה עם 17 כיבושים ב-15 מחזורים והבקיע לבדו יותר שערים מאשר העולה החדשה פ.צ.קלן כולה ביחד.
הגיל הממוצע של כדורגני הופנהיים הוא 23. כלומר – מדובר גם בקבוצה צעירה עם פוטנציאל לשנים רבות. איש איננו מטיל ספק שמדובר בסיפור ענק. ההיסוסים הם של אלו הסבורים שזוהי מניה קצרת מועד, אופרה ססגונית וסנסציונית ששחקניה לא ישרדו את התהילה, הציפיות והמהמורות שבדרך. הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת להופנהיים היא כמובן המעבר מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. מאלמוניות לגאלקטיות. מעליית השתן לראש ובעיקר מהיריבות המבוססות והשריריות שתחזרנה אחרי מאמנה ושחקניה ותבטחנה להן אושר ועושר. אבל יש משהו כה תמים ורומנטי וחדש ושונה ואפילו צנוע בהופ, בהופנהיים ובאנשיה, שמלבה את התקווה שגם כאן אולי ניתקל באנטי-תופעה. במקום בו הכסף לא ירצה את הכל. בסיפור בלתי נגמר.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/2/108192.jpg
