פעם, בימים טובים ולא כל כך רחוקים, היו ידידים וקרובי משפחה מטלפנים אלי ושואלים מה קורה בימי חמישי בתאריך זה וזה. לא תאמינו. הם היו עורכים חתונות, בר/בת מצוות על-פי הלוח שלי. אני הייתי האיש עם היד על הדופק, החכם שנתן להם אור ירוק להשיא את בניהם/בנותיהם.
פעם, כאשר קרוב משפחה שלי בדרגה ראשונה, רצה לקיים שמחה משפחתית, הוא היה עורך סבב טלפונים ושואל אם אפשר. אצלי הוא תמיד נתקל בחומה בצורה: "ביום חמישי - לא בא בחשבון!" לא עזרו כל הסברי. האיש היה אטום. הוא פשוט לא הבין על מה ולמה אני נעול כל כך על ימי חמישי, ובכלל - מה המיוחד כל כך ביום הזה?
היום אני מבקש סליחה ומחילה מכל אלה שדחקתי בהם וסירבתי להם בימי חמישי. חזרתי בתשובה.
בשבועות האחרונים חל בי שינוי. שוב אינני דוחה הצעות להיפגש בימי חמישי ו/או במוצ"ש ובשני. כל הזמנה תתקבל ברצון וזה יכול להיות ערב שירה בציבור, הצגת תיאטרון ו/או קולנוע. אני פשוט מבטל את הרמת הגבות שנשלחות לעברי. הפכתי לאיש מן היישוב, מתעלם לחלוטין מקריאות ביניים בנוסח: "אתה כאן והם שם?"
כן. אני כאן (בקולנוע/תיאטרון או בכל מקום אחר) והם שם. והם כבר לא מזיזים לי כמו בעבר. ובגללם אני כבר לא דוחה שום תוכנית. ועל לוח הקיר בביתי כבר לא מסומן יום חמישי בצהוב זוהר. כאמור - אני בגמילה.
אני אפילו לא צופה בהצגת קולנוע עם אזנייה תקועה באוזן. פעם, כשזה קרה לי ומישהו שאל משהו, הוצאתי לרגע-קט את האוזנייה והאזנתי. כולם חשבו שאני כבד שמיעה. רק מעטים ידעו את הסוד.
NO MORE!
עכשיו - לא איכפת לי שכולם יידעו. אני לא הולך יותר לקולנוע/תיאטרון או לערב שירה בציבור, מצוייד באוזנייה. לא איכפת לי מה הם עושים שם ומה עושים להם. אני אדם חופשי ורוצה לבחור לעצמי את תוכנית הערב. המרוויחים הגדולים: בני משפחתי, חברים, ידידים וקהלים שעד כה נמנעתי מלבוא בחברתם בימים שציינתי לעיל. להזכירכם: חמישי, מוצ"ש, שני, לעתים גם ימי רביעי וראשון, אז כבר מה נשאר?...
ואם מישהו חיפש אותי ביום חמישי האחרון במקום שהיה שייך לי שנים רבות ולא מצא - שיגלה הבנה. שלא ישאל הרבה. שלא ירים גבה. שלא יתפלא.
זה נכון שכל העולם במה, אך היא לא חייבת להיות דווקא שם. ואם אני קיבלתי החלטה שאני לא מפסיד שום דבר בערב שבו משחקת (?) מכבי תל-אביב כדורסל, אות וסימן הוא שיש חיים אחרי יד-אליהו.
אני בתהליך גמילה. ואם אתגעגע מפעם לפעם (כמו שעשיתי אחרי שהפסקתי לעשן בשרשרת) אקח מדי פעם שאחטה ואגיע. אבל לא יותר.
