מועצת העיתונות חוקרת מלחמה

כולנו מבינים שאנו חייבים להשתדל להימנע ככל האפשר ממניעת פרסומים מראש (ראה בג"צ 6226/01 אפילו הם פוגעים ושקריים).

אנחנו גם מבינים שקשה לטפל בדיעבד באמצעות כלי השיפוט והענישה על-ידי המועצה, ולכן מחובתנו למצוא נוסחאות אשר יאפשרו לקוראים ולמאזינים לשפוט טוב יותר את הנאמר. ואם כלי השיפוט הניתנים לציבור מופרים, אז יש להפעיל את מוסדות השיפוט של המועצה.

כאשר אתם כותבים בכותרתכם "כללי סיקור בימי מלחמה", ומאחר שישראל נמצאת במצב לוחמתי מתמשך המתגבר ונרגע לסירוגין, אתם חייבים לאפיין את המצב "מלחמה".

אם לא תאפיינו אותו, אתם ודאי מכפיפים אותו לסעיף 40 לחוק יסוד הממשלה, המחייב תהליכים מסוימים אשר הממשלה חייבת לבצע.

לאורם של סעיפים אלה, האירועים שהיו בלבנון בחודשים האחרונים לא היו כלל מלחמה.

אני גם מאמין שלא נכון לקשר בין החלטות ממשלה לבית כללי ההתנהגות של העיתונות, כי זו בעצם הכנסת רגולציה בדלת האחורית (ורגולציה אצלכם, מנוגדת לדעת רוב העיתונאים במדינה).

ההבנה שהעיסוק בשניהם מהווה פתח להטעיית הציבור, ומהווה ניגוד עניינים אסור.

לטעמי, הכתב / השדר הוא גורם מדווח, ניטראלי אשר לא נוקט עמדה, ולא מסגיר עמדה, הוא לא בעד ההינתקות או נגדה, הוא לא בעד המלחמה או נגדה, הוא מקצוען שתפקידו להעביר דיווחים ועמדות (של אחרים) מנקודה אחת על המפה לנקודה אחרת, ואת זאת הוא אמור לעשות ביושר מקצועי, ותוך שמירה על איזון.

הפובליציסט נוקט עמדה, הוא ודאי ינסה לבסס את טיעוניו על עובדות, וטוב אם יעשה כן, אך הוא בעיקר יחווה דעות, בכללן דעות פוליטי ובעד שלטון זה או אחר, בעד מפלגה זאת או אחרת.

והכל לגיטימי כל עוד התפקידים האלה לא מתחלפים בשום אופן, כל עוד לא מבלבלים את הציבור בין הערך החדשותי של החומר, לבין דעתו האישית של הכותב. כתב / שדר, כמו קצין בצבא, לא יכול להביע את דעותיו האישיות, ולפובליציסט אסור בשום אופן להקריא / להכתיב / לדווח חדשות אלה שני עיסוקי מאד נוגדים, על אף שמגיעים לציבור באותם צינורות (גם פרסומת מגיעה באותו צינור - אך מחייבת הפרדה ברורה וזאת על-פי המלצות ועדת סגל אשר קיבלו ביטוי מובהק בסעיף 8 לאמנה של מועצת העיתונות).

וסנקציות מהירות למועצה.

כלי השיפוט היום הם לדעתי ארוכים ומסורבלים, על המועצה לפתח כלים לשיפוט מהיר, עד גבול סנקציות מסוים.

על המועצה להחליט על רמות שונות של קנסות כספיים, אשר ניתן להשית בשיפוט מהיר, עם יכולת ערעור למוסדות השיפוטיים הקיימים.

הדבר מחייב הגנה מאד מדוקדקת בחקיקה, כי אחרת ייפול מפני חופש העיסוק.

ולא על דיווח עודף.

הפתרון הקל, לחפש את המטבע מתחת לפנס, הוא לסכם את עבודתכם עם סעיף חדש לתקנון האתיקה האומר: "לא ידווח עיתון או עיתונאי דיווח על מקום נפילת אמל"ח אויב אלא 7 שנים לאחר הנפילה ובאישור הרמטכ"ל וסגנו" אך הוראה אתית כזו דומה מאד להוראה אתית האוסרת על עיתונאים לפרסם את מערך טילי החץ, או פרסום פרטים על נקודות התורפה של טנק המרכבה.

על נושאים אלה אחראי המחוקק, ואחראי הצנזור הצבאי, בכל יום בשנה, במלחמה או בשלום. בנושאים אלה, מוכנים גם כולנו להסכים ל"חדירה" של המחוקק ורשויות החוק אל חופש העיתונות, אין זאת אומרת שלא נכון לתת סייג נוסף מגביל יותר, מכיוון המועצה, וייתכן אף שתימצא פה נוסחה, אך התועלת השולית שלה, תהיה מוגבלת.

לנושאים אלה, של דיווח יתר, יש המון צופים / קוראים, אלה מחלות כואבות אשר אומנם מזיקות לזמן קצר, אך החברה מרפאת אותן בעצמה, על-ידי כך שהיא שומעת / רואה / מזדעקת ומתקנת.

הבעיות הקשות הרבה יותר, ובהן חובתכם להתמודד, אלה מחלות מן הסוג של ה"ממית השקט" אלה שלא כואבות, והציבור לא יכול לחוש בהן לבדו, בעיות הנובעות מאי דיווח (במקום שאין מניעה אתית או חוקית לדווח) ודיווחים מוטים, היוצרים תמונת עולם מעוותת בקרב הציבור.

ואי דווח או כתיבה מוטית יכולים להיות מאלף סיבות ובהן, חוסר מקצועיות, ניגוד עניינים / אינטרסים אישיים, הטעייה על-ידי מקורות וכו'

לדעתי, היבטים אלה של אי דיווח או כתיבה מוטית, מכוסים היטב בתקנון האתיקה, נדרסו יום יום שעה שעה בלבנון 2, על-ידי עיתונאים בכל הדרגים ובכל הרמות, ואפילו הוגשו לכם תלונות, לפחות אני הגשתי כמה, וכלום לא קרה, לפחות עד כה.