תוצאות המלחמה האחרונה האיצו תהליך של התרחקות מרשויות המדינה. גם היחס המיוחד של העם לצבא נפגע. במשבר כזה יש לזכור תמיד שמעיינות הקיום שלנו אינם נובעים מן הממשלה.
"יש לי כנרת", כתב המשורר, ושום אגם יפהפה בנורווגיה לא יעורר בנו המיית לב כמוה. ויש לנו חרמון וכרמל ותבור, ים, ירדן ומדבר וגם הר המוריה, גריזים ועיבל. אלפי שנות געגועים אליהם טמונים בצופן הגנטי שלנו. לצברים, ארץ ישראל מובנת מאליה. לי - ששנות ילדותי עברו עלי בארץ זרה, ורק חלמתי על "הארץ החמה היפה", זו עדיין חוויה יומיומית שזכיתי בחיי לבנות בית ולטעת גינה בחברון, כנבואתו של עמוס "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו...ועשו גנות ואכלו את פריהם".
יש רק ארץ אחת בעולם ועם אחד בהיסטוריה שדבר כזה קרה להם. על ידו, מתגמדים כל הקלקולים שממשלה יכולה לקלקל.
בבית הכנסת האשכנזי ביום הכיפורים התפללנו יחד - בני הארץ, עולים מאירופה ואפריקה, עם "בני מנשה" מגבול הודו-בורמה. בדרכי עברתי ליד בתי כנסת תימנים ומרוקנים. ובתור בקופת החולים רואים כיצד מתגשמים דברי ירמיהו : "הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ, בם עיוור ופיסח, הרה ויולדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה".
בטוב וברע, ולמרות כל התלאות, המדינה מגשימה את החזון הפלאי והנשגב של השבות, שהיא מקור כוחנו והתחדשותנו. חיינו החופשיים כאן, במשפחה יהודית אחת גדולה, יודעים אהבה ומסירות וגם מתחים, ואפילו שנאה. אולי, מפני שכל כך איכפת לנו. כי מקום שאין מרגישים שייכות, שם יש גם שוויון נפש.
חברתנו תובענית ומחוספסת, ובכל זאת את החום, האמפתיה והסולידריות שבתוכה לא הייתי מחליף בחיוכים המכניים ובנימוס הקר של המערב. שם, בימי כריסטמס מוצפי אור, עם צלצול פעמונים ועצי אשוח מקושטים, היהודי שבי מקבל הלם של זרות, דומה לזה שחווה אצלנו זר בדממת יום הכיפורים.
רק כאן, השפה והאות העבריות אינן מקשטות אבני מצבה ובתי כנסת בלבד. ורק פספורט אחד נושא עליו מנורה יהודית. והיכן עוד כתוב על הכסף: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים"?... - ש"י עגנון, על שטר של 50 שקל, או: "קדמונינו קבעו סימנים ל... מידת נאמנותו.. של היהודי. העמידו אותו בפני השאלה היסודית: ציפית לישועה?" - זלמן שז"ר, על שטר של 200 שקל (ואולי זו הסיבה, למה רצים כל כך אחרי הכסף ?...).
רק בארץ הזאת היהודים הם בעלי הבית, ועל הבית הזה כתוב "מדינת ישראל". ארץ ישראל, קיבוץ הגלויות והיחד היהודי נראים לנו "טבעיים", כמו האויר, המים והאדמה שמתחת לרגלינו. כי בדברים החיוניים באמת מרגישים רק בחסרונם. אולם, מרוב תרעומות, בל נתעלם אף לרגע ממה שיש לנו. שלא נצטרך, חלילה, להיזכר בהם יום אחד, כמה שהיה לנו ואינו עוד.
זה כבר קרה לנו בעבר.
