האם סין השתנתה בעקבות המשחקים האולימפיים בבייג'ין 2008? או אם לפרק את השאלה: האם הפתיחות המסוימת שנכפתה על סין עקב הרצון לארח את אירוע הספורט הגדול ביותר הייתה פתיחות של 17 יום, או שיהיה לכך המשך שעשוי לשנות את סין והעולם לעד? התשובה היא: כן, אבל. השינוי המהותי ביותר, אומר הסופר הסיני וונג טאי פנג, זו הדרך בה גם הממשל הסיני וגם אזרחי הרפובליקה רואים את עצמם. והם ראו את עצמם, למשך 17 יום, כפי שהעולם שבחוץ רואה אותם.
אירוח המשחקים גזר על הסין להתמודד חודשים ארוכים עם חשיפה שהיא אינה רגילה אליה. עם ביקורת על מעשי הממשל שהופנתה אליה כמעט מכל מדינה תרבותית. עם הפגנות. עם דרישה לפתיחות. עם ביקורת על היחס לזכויות אדם. היה שלב מסוים בו הניסיון הסיני לייצר משחקים אולימפיים מרגשים ובלתי נשכחים התנגש עם צורת הממשל וצורת החיים. דברים שלמערב נראים טריוויאליים, כמו גלישה חופשית באינטרנט, עבור סין יצרו שבר. סין נדרשה לארח מסיבה כאשר היא לא יודעת איך רוקדים בה. היא השקיעה במסיבה הזו 44 מיליארד דולר וקרוב למיליון מתנדבים, אך אם מטרת המסיבה הייתה שביום שאחרי סין תדע לרקוד – המסיבה לא מאד הצליחה.
משום שסין חזרה למנהגיה די מהר, חסמה אתרי אינטרנט שאינם אוהדים את הממשל מייד בתום המשחקים, וסגרה חשבונות עם פעילי זכויות אדם שבזמן המשחקים הרימו ראש. "אולם זה שטחי להביט כך על סין" אומר פנג, "התהליך שהחל עם קבלת אירוח המשחקים ב-2001, והגיע לשיאו באוגוסט 2008, הוא ארוך ורחוק מלהסתיים". פנג סבור כי הסינים ראו כי הם כן יכולים לארח מסיבה של המערב בלי לעשות לגמרי שקר עם עצמם ועם מנהגיהם. גם משום שבעניין העיקרי של משחקים אולימפיים, וזה ספורט, הם רוקדים כמו מטורפים.
הסינים זכו בבייג'ין ב-51 מדליות זהב, יותר מכל מדינה אחרת בהפרש ניכר, וב-100 מדליות סך הכול. הם עשו זאת לא רק בענפים מסורתיים ולא באמצעות מחנות אימונים סגורים בהם אנשים צעירים עוברים התעללות פיזית ונפשית. הסינים דווקא נפתחו על מנת להגיע להישגים ספורטיביים. הם הביאו מאמני אתלטיקה מקניה וארצות הברית, מאמני שחייה מאוסטרליה, מאמני משקולות מרוסיה ומאמני כדורסל מליטא. "למרות שהרבה משפטים במערב נפתחים ב'חכמה סינית עתיקה' צוחק פנג, "חכמה סינית עתיקה זה גם לדעת שיש עוד כמה חכמות עתיקות בעולם".
הסינים הציעו בבייג'ין יד לא בלתי אמיצה לעולם, ולא מתחנפת. הם אמרו לעולם, אותו הם כבר עברו בכלכלה ובצמיחה, כי גם בספורט ובתרבות הם מוכנים להיפתח אליו ולצעוד עימו, עד לאן שהם יכולים להרשות לעצמם. והעולם החזיר להם בלחיצת יד. מנהיגים חשובים לא החרימו את המשחקים, ובוודאי לא ספורטאים חשובים. הפגנות מפורסמות מהעבר כמו האגרוף השחור של טומי סמית' וג'ון קרלוס, או החרמות פוליטיות כמו בלוס אנג'לס ומוסקבה, כמעט שלא התקיימו בבייג'ין. העולם קיבל את הסינים למשפחת העמים, אמנם בחשדנות ובביקורת, אך קיבל.
משחקי בייג'ין שינו לא רק את סין והדרך בה היא רואה את עצמה, הם שינו את העולם. לא בטוח שלטובה. בעבר חלקים חשובים בעולם היו מנצלים אירועי ספורט ענקיים כמשחקים אולימפיים להתקומם על עוולות אנושיות. ב-2008 הספורט גירש את ההתקוממויות. במשך 17 יום עסק העולם בספירת המדליות של מייקל פלפס ובשיאיו המשגעים של אוסיין בולט, ולא בכך ששתי פעילות זכויות אדם מבוגרות נאסרו בזמן המשחקים. במשך 17 יום העולם רקד במסיבה הגדולה בתבל ובקושי התייחס לאלו שנשארו מחוץ למסיבה או לאלו שעמלו בתנאים לא אנושיים על מנת שהיא תתקיים. במשך 17 יום אמר העולם מה שאומר (בדרך כלל בליבו) כל גבר במהלך אירוע ספורט חשוב: שקט בבית.
הספורט גירש את הרעשים ואפשר לסינים לארח משחקים מרשימים ולהגיע להישגים ספורטיביים מרשימים. הוא אפשר לסינים ליצור מגע עם העולם המערבי ללא עוינות וללא חשש. האם הוא יאפשר לסינים להמשיך את הפתיחות הזו? פנג סבור שהסגר כבר נפתח, ואת הנעשה אין להחזיר. "סין נפתחה לעולם בעקבות המשחקים האולימפיים וגילתה שהנזק שבכך נמוך בהרבה מהתועלת. זו מסקנה נהדרת גם עבור הסינים, וגם עבור העולם כולו".
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/3/110623.jpg
