|
|
[צילום: AP]
|
|
|
|
[צילום: AP]
|
|
|
|
[צילום: AP]
|
|
|
|
|
יאבוסאמה הוא הספורט של הסמוראים. במרכזו, קשת וחץ. אבל לקשת הסמוראים ולקשת המשמשת לתחרויות האולימפיות ולא כלום. קשת הסמוראים גבוהה יותר מהאדם שיורה בה, ולמי שאינו מימן בה היא נראית לא-מאוזנת. אין בה כוונות, וגם לא מייצבים מודרניים. וכמובן, עיקר שכחנו, יורים בה תוך רכיבה מהירה על סוס.
מדי שנה בשנה, קשתי היבוסאמה עולים על סוסיהם המקושטים, יוצאים אל התחרות שעל חוף זושי, עיירה מדרום לטוקיו, ודוהרים על החולות,לעיני קהל אלפים מריע. התחרות הראשונה התקיימה בזושי ב-1199.
הזירה נראית כמו משהו שיצא מסרט של אקירה קורסאווה. דגלים המתנופפים ברוח האוקיאנוס מסמנים את ההתחלה והסוף של מסלול הירי. ילדים בגלימות מבריקות ומצנפות שחורות מתרוצצים לאסוף את החיצים ואת השברים של מטרות העץ או החומר שנפגעו.
"אין דבר כזה מחוץ ליפן", אומר לטאקה קאנקו, יו"ר אגודת הקשתים הרכובים של יפן ובית הספר לקשתות רכובה טאקדה, שנוסד לפני 800 שנה, לכתב אי-פי.
המטרות, המוצבות על מוטות גבוהים, הן בגודל חזהו של הפרש היריב. יש שלושה מוטות כאלה לאורך המסלול, שאורכו כ-170 מטר. לקשת הדוהר יש שהות מספיקה להרים את הקשת, לדרוך אותה ולירות - שלוש פעמים.
כאשר הקצה הקהה של הקשת מכה במטרה היא מתרסקת לרסיסים. אולם לעתים קרובות החץ מחטיא את המטרה ומכה ביריעות היוטה שמאחוריה.
בקרב של ממש, הפגיעה במטרה היא כל העניין. אבל היבוסאמה היא לא רק ספורט אלא גם אמנות. בתחרויות רבות, הפגיעה במטרה היא כמעט עניין שולי. השפיטה היא על הכל: היופי של הרכיבה וצורת הירי של כל חץ. אבל ברור שהפגיעה נחשבת.
"בתי ספר רבים רואים ביבוסאמה עניין טקסי", אומר קאנקו, וטרינר בפנסיה. "בבית הספר שלנו, אנחנו שואפים ליותר מכך".
הקשת חושב יותר מהחרב
היבוסאמה ביפן היא משהו כמו הפולו באנגליה או הרודאו בארה"ב. בפועל, מעטים משתתפים ביבוסאמה, משום שלמעטים יש סוסים או זמן ללמוד את כל הטכניקה הקשורה לרכיבה עליהם לשם ספורט. אבל קאנקו, ששורשיה של משפחתו באים ממעמד הסמוראים, גדל על מסורת זו וסוסיו מאומנים במיוחד לתחרויות הקשת והחץ.
"החלק הקשה ביותר הוא להישאר יציב לחלוטין בכל מהירות של הסוס. הסגנון שונה מזה של תחרויות הרכיבה המערביות. הקשתים גם אינם יושבים על הסוס. הם כורעים, ומשתמשים לשם כך באוכפים מיוחדים", הוא אומר.
"כאשר מדברים היום על סמוראים, לא מבינים שבימים ההם הייתה הקשתות יותר חשובה בקרב מאשר שימוש בחרב", אומר היסאשי יושימי, אחד המתחרים,לכתב אי-פי. "הקשתים לא ירו אל המטרות מקרוב. הם שמרו על מרחק, וירו כלפי מעלה, כדי שגשם של חיצים ייפול על חיילי האויב המתקדמים".
יושימי אומר כי המסורת באה לידי ביטוי בקשתות הארוכות, המתאימות יותר להתקפות ארוכות טווח באזור גדול מאשר נגד יריב יחיד. "הקשתות לא הותאמו לספורט הנוכחי, משום שחלק גדול ממנו הוא רוחני, ולא מעשי. זה מה שהופך אותו למושך כל כך", הוא אומר.