הטיפול הכושל, חסר הרגישות והמעוף, חסר האחריות והראייה לטווח ארוך של בית המשפט, של היועץ המשפטי, של התקשורת ושל שני הצדדים העיקריים למאבק על מצעד "הגאווה" - הופך את שאלת המצעד משאלה טכנית לשאלה מהותית, היורדת עד עמקי מהות חופש הביטוי וגבולותיו במדינת ישראל.
עכשיו כבר לא מדובר ב"גאווה" וגם לא בזכותם של אזרחים לצעוד או להפגין. זו כבר לא שאלה של הזכות להפגין "בעד". זו כבר הופכת להפגנה "נגד". לא זכותו של מיעוט לדרוש שוויון, אלא חובתו של מיעוט אחר, בלחץ הרוב הדורסני, לוותר על זכויותיו שלו.
כדי להראות עד להיכן מוביל טירוף המערכות שבו אנו נתונים עכשיו אפשר לנסות ולברר מה יקרה מחר אם ירצו המשוגעים בישראל לערוך לעצמם מצעד "גאווה" משלהם, או המצורעים, או נפגעי שיתוק ילדים ותלידומיד - האם גם אז נהיה עדים לאותה גישה "מתחשבת", פנאטית, אידיאולוגית, עקרונית כמו זו שאנו עדים לה במצעד "הגאווה" הנוכחי? אני משוכנע שהתשובה לשאלה זו שלילית.
לדידי, ה"גאים" מייצגים קבוצה שולית וחריגה נורמטיבית בחברה שלנו, אחת מקבוצות שוליות וחריגות נוספות רבות. ברמת הפרט, אין ספק שמגיעות להם זכויות אזרח מלאות ושוויון לפני החוק, אבל כקבוצת-ייצוג, אין מקום להתיר להם לפעול באופן שיתגרה בקבוצות מיעוט אחרות, עד כדי ליבוי אלימות חברתית חמורה אולי מכל מה שידענו עד כה.
תפקיד המדינה הוא להגן על כולם במידה שווה - גם על הגאים וגם על החרדים, שני קצוות הקשת של ההתמודדות הנוכחית. אין זה מתפקידה של מדינה נורמלית לשסות קצוות חברתיים זה בזה, כפי שהיא עושה במקרה זה ברוב איוולתה באמצעות החלטות בג"צ והיועץ המשפטי לממשלה. גישת ה"גאים" להפגנה היא "דתית-פנאטית" לא פחות מגישתם של החרדים ושומרי-המסורת הדתית. תמיכת המדינה בגישה זו, מעמידה את מוסדותיה המשפטיים, בצד אחד עם ה"גאים". וזה חמור! האם אחרי אירוע זה יהיה זה פלא שחוסר האמון של הסקטורים הדתיים במדינה כלפי מערכת המשפט הממלכתי רק יגבר וחריף?
אלא שלא טובת המדינה מנחה כאן את מקבלי ההחלטות, אלא "עליונות השקפת העולם שלהם" על פני כל שיקול אחר. השימוש בחוק הוא אך עלה תאנה לסיבה העיקרית שבגינה בחרו בדרכם זו.
לזכותם של "הגאים" יש לומר כי הם השכילו לרתום לעגלתם את כל "הסטיות האידיאולוגיות" בחברה הישראלית: את הפוסט-מודרניזם והפוסט-ציונות, והשמאל החדש וכהני הליברליזם והאנטי-קלריקליזם ופלורליזם חברתי עד כדי קירבה מסוכנת לאנרכיזם, ומה לא?!
בחסות אלה הם מנהלים מאבק שעיקרו כבר מזמן אינו זכויות הפרט שלהם, אלא הפיכת סטיית התקן שהם מייצגים לזרם מרכזי בנורמטיביות החברתית שלנו. לכן, גם אם אין סיבה וצורך לגנותם על היותם סטיית-תקן נורמטיבית, שכן אין זו בחירה חופשית שלהם, אין גם סיבה, באותה מידה לפחות, לברך אותם או לרומם אותם על כך.
פרופורציה היא שם המשחק הנורמלי בחברה פלורליסטית, או כזו שמתיימרת להיות פלורליסטית, ואת הפרופורציה איבדנו כבר מזמן. בהפגנה המתוכננת בירושלים, אנו מבליטים את הסטייה עד כדי הזמנת "מהלכי איזון" מהצד השני של הקשת האידיאולוגית-חברתית שלנו. האם זה חכם?! הפרסום שהשיגו שני הצדדים בשל הקיצוניות שהפגינו - מיותר. הישגים ממשיים - אין. דווקאיזם - יש בשפע, אבל מה הוא משרת? הפיכת הויכוח הספציפי הזה לסוגיית דת ומדינה - מטופש; אז מה כן? - ריב אחים לשם ריב אחים?!
דומני שרבים מאלה שנתפסים לעשייה החריגה של ה"גאים" במצעד זה, ולתמיכה הלא קדושה שהם מקבלים מ"הנכים האידיאולוגיים" שבקרבנו - אינם מבינים מה בדיוק הם עושים. אינם מבינים שהם כלי משחק להגשמת מטרות אחרות לגמרי ממטרותיהם האישיות הצודקות של ה"גאים". מתוך טעות מחשבתית, חוסר מחשבה או מחשבה סטריאוטיפית וחוסר ראיית הנולד, הם נותנים יד שלא לצורך להעמקת השסעים החברתיים בתוכנו כששום רווח אמיתי לא יצמח מכך למדינה ולמרבית אזרחיה - זהו "טרוף מערכות" במיטבו.
במדינה העומדת על עברי פי-פחת מסיבות שבעיקרן לא תלויות בנו או רק בנו, מוצאים לעצמם הציבור, התקשורת, מערכת המשפט, המשטרה וגורמים אחרים, זמן ואנרגיה לעסוק בהעמקת השסעים החברתיים, העוינות הסקטוריאלית, האלימות האזרחית וריסוק ערך המדינה וסמכויותיה; אכן טירוף מערכות!
ממשלת ישראל, כדרכה מזה שנים "אינה קיימת". היא מסתפקת בכך שהיא מעמידה את המשטרה לרשות צווי בתי המשפט. אין זה פלא שהסופר דויד גרוסמן, בדבריו בטכס הזיכרון ליצחק רבין ז"ל, הגדירה כ"חלולה". אם נושאים מרכזיים וחשובים במדינה אינם עוברים את "המסננת האופרטיבית" של הממשלה, או אינם מושפעים ממנה כלל, היא כנראה באמת חלולה. האם זוהי המשמעות של דברי ראש הממשלה "שאין לו אג'נדה?". גם הכנסת אינה טובה יותר מן הממשלה. גם היא משתדלת להתחפר מחוץ לכל דיון מהותי וגם הפעם היא עושה זאת בהצלחה.
לא היה זה מקרה שדוד בן-גוריון, בחוכמתו הפוליטית, גרס שישנם נושאי-מחלוקת שאין לפתור אותם באבחת חרב. חבל שלא הצלחנו ללמוד מחכמתו. עדיין אפשר להתעשת, אבל הזמן קצר והנזק שנגרם עד כה לחברה הישראלית חמור וכמעט בלתי ניתן לתיקון.
