נוכחים נפקדים בכיכר

מבחינתי, הנאום שנשא דויד גרוסמן בחג רבין כלל חידוש מעניין. בדרך כלל היום מוקדש לדרישה פומבית ל"חשבון נפש" של הזולת ומלווה בתופעות אורווליאניות של ליבוי שנאה. אני, והקהילייה אליה אני משתייך, מוזמנים לשחק בו תפקיד המזכיר קהילה יהודית בעיירה גרמנית מהמאה ה- 13, בה ציינו את חג המולד בבימוי מחזה "פאסיון" עם פוגרום להדרן או לפחות דרשה ארסית מפי המטיף המקומי.

השנה נוספה נימה שונה. בפעם הראשונה מאז כינון החג הזה, הישראלים שחגגו אותו עסקו לא בשנאת הזולת בלבד אלא בחשבון נפש עם עצמם ועם התרבות שלהם, הן בפרסומי ההכנה לקראת היום והן באירוע המרכזי שבו. בפעם הראשונה, האירוע ותכניו הפכו לנושא ראוי להתייחסות, ואולי להידברות מעבר למתרס התרבותי והקהילתי.

יש הסכמה ביני לבין דויד גרוסמן בנושא מרכזי: הניוון המתקדם של התרבות הישראלית (במובן של ציוויליזציה, על כל היבטיה) כה ברור, עד שאי אפשר להכחישו יותר או להדחיקו. גרוסמן עצמו הוא נציג בולט של התרבות הזאת. בנאומו הוא ניסה לשחק את התפקיד המסורתי של אינטלקטואל כחלק מחברה מסוימת, אך בו בזמן כמי שעומד מחוצה לה ומבקר את מחדליה.

בפסקאות הפותחות את נאומו, גרוסמן תיאר את כאבו כישראלי וניתן היה לחוש בכאבו כאב שכול. הוא הוביל את שומעיו אל סף ניתוח השורשים העמוקים, האמיתיים, של אכזבת הדור, אך ברגע המכריע הוא בעצמו אכזב. הוא התחיל לדבר על כך "שאין מלך בישראל," על אולמרט.

מה אולמרט אשם? מה הוא רלוונטי בכלל? אינו אלא עוד ביטוי נאמן ואופייני לניוון התרבותי והערכי שעליו גרוסמן קונן, סוג ראש הממשלה שהישראלים בוחרים בו בשנת 2006. כמו גרוסמן, הוא נציג של תרבות, אלא שאי אפשר לצפות ממנו לניתוח או לחשבון נפש.

גרוסמן עצמו לא סיפק ניתוח כזה. הוא לא הצליח באמת למצוא עמדה מחוץ לתרבות שיצרה אותו, או לחקור את שורשי המחדל הערכי שתיאר בבהירות ובכאב. בהמשך דבריו הוא הפטיר כדאשתקד, והפך את המעמד להזמנה לשומעיו לקדש סדר יום פוליטי מסוים, בדיוק החטא בו הוא וחבר מרעיו מאשימים בו את יריביהם הפוליטיים.

"כל בר דעת בישראל, ואני אוסיף ואומר גם בפלשתין, יודע כיום בדיוק את הקווים של הדמיון האפשרי לסכסוך [כנראה שיבוש - לסיום הסכסוך - י.ק.] בין שני העמים... מי שמסרב להכיר בכך, כבר כעת איננו בר שיח", אליבא דגרוסמן, אין מה ללמוד מהניסיון הישראלי מאז ימי הצהלה של החתימה על הסכמי אוסלו ועד היום. יתירה מזאת: מי שמתיימר ללמוד ממנו, שמסרב להיות שותף לסוג מסוים של אופטימיות תלושה, איננו בר שיח. מבחינתו של גרוסמן הוא נוכח נפקד.

עם כל הכבוד, אי אפשר לנסות כך לחסום בכוח את השיח הציבורי. מותר לאנשים ללמוד מהעבר, או לטעון, כשהדבר מוצדק, שהם צפו מראש את האכזבות. יש כאן יומרה לרודנות אינטלקטואלית, חלולה ולא רצינית. אין טענתי כי גרוסמן לא למד מעובדות שלוש-עשרה השנים האחרונות את מה שאני למדתי. הבעיה שלו חמורה פי כמה, הוא לא התמודד בהצלחה עם האתגר של הכרה בכך שפרשנות המציאות בדרך שונה משלו לגיטימית, ואולי אף נכונה.

ישנם כמה מאפיינים של תרבות בניוון. אחד הוא כינון יום חג ציבורי המוקדש לשנאה. עוד אחד הוא אבדן הפתיחות והמשמעת האינטלקטואלית, היכולת להתייחס ברצינות לעמדות אחרות, בין אם אלו העמדות של החמאס ואש"ף, ובין אם מדובר בעמדות של יריבים פוליטיים מבית. שלישית היא אדישות מוסרית הבאה לידי ביטוי במעשי שלטון רשמיים, בין אם מדובר בבחירה בהנהגה מושחתת, בין אם בהפרת זכויות היסוד של מיעוט שנוא, לא כתוצאה של משטמה פרטית פסולה בלבד אלא כמעשה רשמי, בחוק ובהסכמה. חז"ל מציינים כי החטא האמיתי שבגינו נענש סדום לא היה משכב זכר, אלא עיגון עוולות בחוק והפיכתן למוסכמה.

התרבות הישראלית איבדה את היכולת להבחין בין אמת לשקר, במישור הערכי ובעקבות כך גם מבחינת ניתוח המציאות. השאלות הנוקבות העומדות בפניה הן למה וכיצד עליה להשתנות? אלו מבין הנחות היסוד הערכיות שלה עליה להזניח על-מנת לשרוד, או אם תרצו על-מנת להיות זכאית לשרוד? התשובה לשאלות הללו לא נמצאת אצל אולמרט. השיקום הערכי החיוני יחל אם וכאשר דויד גרוסמן ואלה שהאזינו לדבריו יסכימו לשמוע, לקחת ברצינות ולקבל ביקורת נוקבת מצד אלה שעד עכשיו התייחסו אליהם בביטול, בבוז, או בשנאה.