משני עברי המעברה

לספר הקולח הזה, המרתק, חברו יחד שני אנשים מיוחדים ושונים.לובה אליאב ויוסי אלפי. לובה אליאב נולד במוסקבה, (1921), איש ציבור רב פעלים, מראשוני ההידברות בין ישראל לפלשתינים, מחנך, פורץ דרך בתחומי העלייה, ההגנה, פיתוח הנגב. ויוסי אלפי נולד בעירק (1945) איש תיאטרון, משורר, מספר סיפורים, מייסד הפסטיבל למספרי סיפורים. מייסדו הראשון של תיאטרון גבעתיים.

שניהם עלו לארץ בגיל שלוש, ציונים בעל כורחם. הם בוחנים את הביוגרפיה של שניהם, תוך כדי שיחות אינטימיות על זהות יהודית, ישראלית, ואירועים שונים שאירעו בחייהם. אחדים מהאירועים משיקים ואף משלימים אלה את אלה. אחד מהם הוא קבלת הפנים של לובה [אריה קטן ברוסית], את יוסי בן השלוש, בשנת 1949, באוהל הסיירים הראשון, שבו שוכן, עם עלייתו לארץ בליווי סבתו רימה. שישים שנה מאוחר יותר הם נפגשים וחוזרים לחוויית האוהל של המעברה, לדבר, מתוך פער גילים והתפתחות אישית בתחומי עשייה שונים, על חברה ישראלית, שהשתנתה, פוליטיקה, תרבות, אנשים, משפחה.

הסיפור בין השניים מרגש, כי האישי נפגש עם הציבורי.זהו סיפור סוציופוליטי, בעיקר מהצד של לובה אליאב, פוליטיקאי, פעיל שלום ואיש חינוך מובהק. לובה כתב 15 ספרים. ב"ארץ הצבי", שלו (1972), הזהיר מפני המשך הכיבוש של העם הפלשתיני, ואף הציע דרך אלטרנטיבית לעתיד של שיתוף פעולה בין שני העמים, דבר, שהפך אותו לעוף מוזר בעיני חברי מפלגתו. הוא התנגד למסמך גלילי בקולו האחד והמיוחד (מסמך, שפתח את השטחים בפני בניית ההתנחלויות). לובה הוא סיפור העשייה הישראלית הממלכתית, ממסדית, מזכ"ל מפלגת העבודה עד, שפרש ממנה בשל ראייתו האמיצה, החדשנית בשנת 1971 ופילס לו דרך פוליטית שונה משלו.

לובה אז איש צעיר בין עשרים ושבע, משתייך לחבורת אידיאליסטים, בראשם עמד לוי אשכול, יו"ר מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, הם לקחו על עצמם משימה אדירה של קליטת מיליון עולים. משימה חברתית כלל-ישראלית. במשימה הגלובלית הזאת, פוגש הילד, רך בשנים, יוסי, איש נערץ עליו, חלוץ, סמל הישראליות והצבריות. זה, שמקים את המעברה ודואג לתושביה, שלא יהיו בה יחפים ורעבים.

יוסי מגיע אל המעברה מעולם אחר, משפה ערבית, מהוויה שונה וזרה לישראלי החדש, ולכן גם רואה עצמו חיצוני ומנוכר לה. בראייתו העכשווית הבוגרת הוא בעצם חוזר לשורשיו, ואומר, כי הוא רואה את עצמו מתוך ובתוך המרחב השמי הערבי, [לא המוסלמי], דוגמת הבדואים בנגב.קשה לו להזדהות עם ערבות אוקראינה הרחבים,עם אירופה על נופיה ותרבותה. גם ביאליק בשירו" אל הציפור" הוא נטע זר בנשמתו. ובאמת, איפה יכולות צפרים לקנן על עצים במדבר הערבי הגדול. לעומתו לובה בא מאירופה, אביו, מבית מדרשו של אחד העם, שכידוע דגל בפתרון הבעיה היהודית בדרך מדינית. אמו יהודייה רוסיה, ידעה את פושקין ולרמנטוב בע"פ.

שני האישים יוצאים מתוך נקודת מוצא גאה ליהדותם: אברהם אבינו.אברהם העברי, מכניס האורחים, הבית הפתוח. יוסי רואה באברהם אבינו את המנטליות של הבדואי היום, ומרגיש, כי כל יהדותו באה לו מפה, מהמזרח התיכון, בעוד לובה רואה ארבעה סוגים של אנשים, הקובעים את דמותה של היהדות: מחוקקים, כוהנים, מלכים ונביאים.

לובה אומר,כי היהדות שלו באה לידי ביטוי כל היום. הוא מלמד את תלמידיו את "ואהבת לרעך כמוך", לרדוף שלום, את המוסר הנבואי, שהיו חלק מהקהילה, פילוסופים, משוררים, אנשי-רוח.
הם היו מהפכנים, אנשי מוסר, שנלחמו במנצלים, בכוהנים, ומלכים מושחתים.

הנביא עמוס בא מיהודה לישראל בימי ירבעם השני, שהתפשטה ממבוא חמה עד עציון גבר. בשומרון העשירה, שטופת האורגיות והזימה, הממלכתית, המעמדית, הוא זועק: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים".

הספר על 176 עמודיו נקרא בשטף ובקלילות. הוא מחולק לשלושה חלקים ואינו עשוי ז'אנר אחד. שני האישים יודעים לספר סיפורים. הסיפור בעיני יוסי הוא לא מקרי. כל היהדות היא סיפור אחד גדול. מהות התורה שבעל-פה היא העברה סיפורית מדור לדור, גם החסידים ספרו ספורים ובאמצעותם העבירו מסרים דתיים, מוסר השכל. למרות הפער בהשקפותיהם, בראייה הפרספקטיבית שלהם, ובמקומות הנפשיים תרבותיים מהם הם באים, יש בספר אנקדוטות מלבבות, שירים, מונולוגים, דיאלוגים ותיאורים ביוגרפיים אותנטיים.

שניהם יושבים בתוך האוהל הפנימי, נפשי, משני עברי המעברה, לובה, דמות הגורו הנכסף ומולו ילד צעיר, בונה זהות חדשה בארץ חדשה. אזכיר כאן את ספר השירים הראשון של אלפי:"איך עושים עירקי", ספר בין שתי זהויות. (יוסי חבר 16 ספרים, ביניהם ספרי ילדים, ספרי שירה, וספרים על תיאטרון קהילתי).

"ואני רוצה לבוא ליום
בו אגיע
בו אבין
בו אגלה שעת רצון
ורק אומר
ולא אמחה
ולא אצעק
ולא ארגיז
יום בו הפרח שבי והקוץ
שניהם יצרו זר של טוהר לראשי".

ספר הפרח והקוץ הישראלי.