ארסנל לא צריכה מליצי יושר. הרקורד של הקבוצה הלונדונית הנפלאה הזו מדבר בעד עצמו: 13 אליפויות, 10 גביעים אנגלים, שני גביעי ליגה, גביע מחזיקות אירופי וסגנות אחת של ליגת האלופות וגביע אופ"א. גם סוללת התותחנים שהביאה את ארסנל עד הלום מציתה כל דימיון. אם במנג'ר הנוכחי, ארסן ונגר, ללא ספק אחד מהמאמנים הגדולים בעולם, וכמה מקודמיו – ברטי מי, הרברט צ'פמן – ואם ברשימה האינסופית של כדורגלנים שהותירו את חותמם על הייבורי בפרט והכדורגל האנגלי והעולמי בכלל.

ג'ו מרסר, ג'ימי בלומפילד, ג'ורג' איסטהאם, טרי ניל, ג'ורג' ארמסטרונג, בוב ווילסון, פרנק מקלינטוק, ג'ון רדפורד, ג'ורג' גראהם (שהיה גם מנג'ר), צ'רלי ג'ורג', פט רייס (כיום עוזרו של ונגר), אלן בול, ליאם בריידי, דייוויד אולירי, פרנק סטייפלטון, מלקולם מקדונלד, פט ג'נינגס, קני סאנסום, טוני אדאמס, טוני וודקוק, צ'רלי ניקולאס, ויו אנדרסון, פול מרסון, מרטין קיאון, נייג'ל וינטרברן, דייוויד סימאן, איאן רייט, דניס ברגקאמפ, פטריק ויירה, מרק אוברמרס, עמנואל פטי, רובר פירס, פרדי ליונגברג ותיירי הנרי. האמתחת המרהיבה הזו מתעלמת מאנשי הסגל הנוכחי, אבל אפילו בלעדיהם יוסיפו אוהדי ארסנל כהנה וכהנה שמות שלטעמם עשיתי עוול והשמטתי מבין דפי הזהב של ההיסטוריה התותחנית הגדושה בכישרון ובזוהר.

אבל כל ההקדמה הזו היא מס שפתיים. היא נועדה להעניק לארסנל את הכבוד העצום הראוי לה, ולהתרכז במישהו שמן הסתם לא זכה מנדב יעקבי ועבדכם הנאמן לזמן המסך הראוי לו. מי שהוא המועמד הבכיר ביותר להיכל השיש והתהילה של הייבורי והאמירויות למרות שמעולם לא בעט בכדור. מי שהפך את ארסנל למועדון הרבה יותר מפורסם ואהוד מכפי כוחו והישגיו. מי שבסיוע אהבתו האובססיבית לארסנל, שינה את מעמדם ומצבם של אוהדי כל קבוצות הכדורגל על פני האדמה. ניק הורנבי.