זוכה פרס ישראל לארכיאולוגיה: עמיחי מזר

שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, הכריזה (יום ג', 17.2.09) על זכייתו של פרופ' עמיחי מזר, בפרס ישראל לחקר הארכיאולוגיה לשנת תשס"ט.

בנימוקי הוועדה שבחרה בו נאמר כי פרופ' מזר הינו מבכירי הארכיאולוגים הפועלים כיום בישראל במחקר ובהוראה. הוא בעל שם עולמי בתחום הארכיאולוגיה של תקופת המקרא. מחקריו הרבים והמגוונים של פרופ' מזר מהווים אבני דרך להכרת והבנת תולדותיה של ארץ ישראל במגוון רחב של תקופות, מתקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפנה"ס) ועד לשלהי תקופת הברזל (סוף ימי בית ראשון).

בוועדת השופטים, בראשות פרופ' יהושע שוורץ, היו חברים פרופ' שלמה בונימוביץ, פרופ' ארתור סג"ל ועו"ד נחום לנגנטל.

פרופ' עמיחי מזר - קורות חיים

עמיחי (עמי) מזר משתייך לדור השלישי של ארכיאולוגים ישראלים, צברים שנתחנכו בארץ מגן הילדים ועד לאוניברסיטה. הוא נולד בחיפה ב-19 בנובמבר 1942, גדל בעיר זו ולמד בבית הספר הריאלי.

עוד בהיותו ילד רך, היה עמיחי מזר קשור לארכיאולוגיה. הוריו נהגו לקחת אותו לביקורים בחפירות שנוהלו על-ידי דודו, פרופ' בנימין מזר (מייזלר), וכבר בגיל חמש(!) זכה לבקר בחפירות בית ירח (1947), ושנתיים לאחר מכן בחפירות תל קסילה (1949). השתתפותו הפעילה בחפירות ארכיאולוגיות החלה זמן לא רב לאחר מכן, כאשר בהיותו נער התנדב לחפירות נחמן אביגד בבית שערים (1957) ומעט מאוחר יותר השתתף בחפירות הארכיאולוגיות ברמת רחל ובעין גדי (1960).

עם סיום שירותו הצבאי ב-1963, החל עמי את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא למד ארכיאולוגיה והיסטוריה יהודית לתואר ב.א. (1966), קיבל תואר מ.א. בארכיאולוגיה ב-1972 (נושא עבודת הגמר: "חותמות הגליל בארץ-ישראל בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת"), ותואר דוקטור ב-1977 (נושא עבודת הדוקטור: "מקדשי תל קסילה: החפירות והשלכותיהן לחקר הפולחן והתרבות החומרית של ארץ-ישראל במאות י"ב-י' לפסה"נ"). במהלך לימודיו השתתף עמיחי מזר בכמה מן החפירות הארכיאולוגיות החשובות של שנות ה-60 של המאה העשרים, כגון: אכזיב, שקמונה, תל אסדר, ותל זרור. לאחר מלחמת ששת הימים השתתף ב"סקר החירום" שהתקיים ביהודה בהנהלת משה כוכבי, והשתתף כאיש צוות בחפירות תל אשדוד (1968-69), חצור (1969) והרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים (1969-71).

לאחר שצבר ניסיון ארכיאולוגי רב ומגוון, היה עמיחי מזר בשל לעמוד בראש פרויקטי חפירה שהוא יזם. ב-1968 ערך סקר של אמות המים לירושלים. ב-1971 החל בחפירות תל קסילה, שהעסיקו אותו שנים רבות (1971-74 ו-1982-90). בחפירות אלה חשף סדרת מקדשים פלשתיים שהיוו את הבסיס לעבודת הדוקטור שלו. לאחר מכן פנה לשלושה פרויקטי חפירה מן הגדולים והחשובים בארץ-ישראל בעשורים האחרונים: החפירות בתל בטש/תמנה (יחד עם ג' קלם, 1977-1989), החפירות המחודשות בתל בית-שאן (1989-96), ופרויקט החפירות הנוכחי בתל רחוב שבראשו הוא עומד מאז שנת 1997. לצד מפעלי החפירה הגדולים הללו היה מזר שותף גם לחפירות בקנה מידה קטן יותר, שתרומתם לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל לא פחות חשובה: חר' אבו א-תויין (1974-75), "אתר הפר" (1978, 1981), גילה (1978-82), חורבת שילחה (עם צ' אילן וד' עמית, 1981), והרטוב (עם פ' דה-מירושדג'י, 1985-88).

היבט חשוב של שלל הפרויקטים הארכיאולוגיים הללו הוא הפרסום המהיר של תוצאותיהם. מזר תמיד חש בחובה המקצועית לפרסם באורח מלא את התוצאות הסופיות של חפירותיו בטרם יתחיל בפרויקט חפירות חדש. הקפדתו בעניין חשוב זה הציבה אמות מידה חדשות בתחום הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, והיא ראויה לציון מכיוון שתחומי התעניינותו המקצועית חורגים בהרבה מעבר לחפירות גרידא, ותעיד על כך רשימת הפרסומים המגוונת שלו.

פן שני חשוב בקריירה המקצועית של פרופ' מזר הוא ההוראה. הוא החל את דרכו כמרצה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ב-1977, והפך למרצה בכיר באוניברסיטה העברית ב-1982. ב-1986 התמנה כפרופסור חבר באוניברסיטה העברית וב-1994 כפרופסור מן המניין וכבעל הקתדרה לארכיאולוגיה של ארץ ישראל על-שם אליעזר סוקניק. כמורה נלהב, מסור ומעורר השראה הכשיר עמיחי מזר דורות של ארכיאולוגים ישראלים. כישוריו הפדגוגיים חרגו אל מחוץ לקירות הכיתה עם פרסום ספרו אודות הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בין השנים 10,000 ל-586 לפנה"ס, שהפך לספר יסוד להוראת הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל ברחבי העולם.

בנוסף, שירת עמיחי מזר במגוון של תפקידים ציבוריים ובהם ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית (1998-95), עורך של פרסומים רבים ועיתונים מקצועיים ופופולריים-למחצה ("קדמוניות"), חבר המועצה הארכיאולוגית של ישראל (1999-94) וחבר מועצת רשות העתיקות (מאז 2001).

עמיחי מזר נשוי (מאז 1964) לאורה ויש להם שלושה ילדים - סיגל, רן ויותם. אורה היא אמנית -קדרית מקצועית - ותמיד השתלבה בחפירות בעלה כרפאית.