באחד מנאומיו האחרונים אמר יצחק רבין ז"ל כי אחת הרעות החולות של החברה הישראלית היא "יהיה בסדר" ו"הסמוך".
בני סלע הערים על שירות בתי הסוהר ועל המשטרה, באופן שמעורר כעס וגיחוך בעת ובעונה אחת. אילו לא נהגו האחראים הישירים למחדל כטכנוקרטים, היה מי שקיבל את "הזימון" לדיון שואל עצמו, האם בימי שישי מתקיימים דיונים בבית הדין לעבודה? אילו היה אותו אדם מעמיק ולו במעט, היה בודק העניין עם מזכירות בית הדין ומונע את הפאשלה ואת הסכנות הנובעות ממנה.
אבל, בעידן שלנו בו בחברה הישראלית והממשל שאמור להנהיג אותה, קידשנו את החיפוף וקלות הראש, לא מפליא כי כך קרה.
כאשר ראש הממשלה, בכיר מנהיגיה של מדינת ישראל מרשה לעצמו לתת משקל יתר לשיקוליו הפוליטיים על אלה הענייניים והמתחייבים מטובת המדינה, אזי מה הפלא שדרגים נמוכים יותר מפשלים?
ראש הממשלה מרשה לעצמו שלא למנות שר במשרד המשפטים, מן החשובים במשרדי הממשלה, לא כי אין אדם ראוי, אלא משיקולים פוליטיים. ראש הממשלה, מזניח ביודעין את הטיפול בשכבות החלשות ובצמצום הפערים החברתיים הגם שהללו מהווים "חבית אבק שריפה חברתית" ואפילו לא ממנה שר רווחה, שוב משיקולים פוליטיים. ראש הממשלה מרשה לעצמו לעשות שימוש במידע מודיעיני מסווג, כדי לנגח את שר הביטחון, במקום לבקר אותו באופן ענייני ולגיטימי.
אנו חיים בעידן, שלא החל בעת האחרונה, של רדידות שלטונית, של שיקולים פוליטיים הבאים, לפני השיקולים הענייניים. במשך שנים רבות, חל כרסום עמוק באיכות השלטון בישראל. ותופעה זו מחלחלת בעקביות גם לדרגים הביצועיים. לצבא, למשטרה ולגורמים נוספים.
נראה כי אין צורך להמתין לתוצאות בדיקה של ועדה זו או אחרת כדי להבין שהכשלים שנתגלו במלחמה האחרונה, מקורם בהזנחה תפקודית ופיקודית של שנים רבות. די אם נזכיר את טענות חיילים ומפקדים בדבר יציאה לקרב ללא אימונים והכנה מתאימים, בשנים שקדמו למלחמה או את העובדה שמעוזי ומחפרות החיזבאללה על הגבול לא נבנו בחודש שלפני המלחמה, אלא בשש השנים שקדמו לה.
מה בעצם קרה לנו? למן שנות השבעים, נתגלו תקלות ב"מנוע הציוני", רוח העשייה וחדוות היצירה קהו, השחיתות הלכה והתגברה, עד שבשנות השמונים והתשעים התפתחה עד כדי "מכת מדינה". גם אנו כחברה, "הוספנו שומנים" וכמו ההנהגה, "נחנו על זרי הדפנה".
החברה הישראלית חולה. נדמה כי אין צורך להכביר במילים מדוע ראוי שתחלים, ויפה שעה אחת קודם. הנהגת המדינה והחברה בישראל, צריכות לעבור שינוי תפיסתי. לחזור לערכי הציונות, לעשייה עניינית, אמיתית וכנה, לחדוות יצירה לעשייה למען הזולת. אלו לא מילים נשגבות, זו צריכה, ויכולה, להיות דרך חיים.
אז מה אפשר לעשות? פשוט לעשות! יש להוקיע ולמחוק את "תרבות החיפוף". לערוך תכנון אסטרטגי ארוך טווח וכחלק מכך, תכנון תקציבי רב שנתי, עם אבני דרך ונקודות בחינה.
יש לשפר ולהשקיע בחינוך איכותי, יש לייעל את מערכת הבריאות, יש לתקן את הקלקולים בצבא, לתקן את הדרוש תיקון במשטרה. הגיע הזמן שניתן לחלשים בחברה כלים "לדוג" ולא נסתפק בלזרוק להם דגים. גם החלשים הם חלק מן החברה, אנשים טובים וראויים. כשהשכבות החלשות תתחזקנה, ייטב להן ולכולנו.
כדי לעשות זאת, וכל אלה הן מטרות ברות השגה, חייבים לשנות את הגישה. ראשית, שינוי התפיסה של החברה הישראלית. לא עוד לקבל דברים, כמובן מאליו, לחזור ליוזמה ולעשייה. לעבוד ברצינות, להעמיק ולחקור. לא לקבל דברים כמובן מאליו. לא להגיד "יהיה בסדר" ולהאמין כי הדברים יסתדרו מאליהם.
לחדול מן הקיטוב בעם. מותר וראוי שתהיינה מחלוקות אידיאולוגיות, אך אל למחלוקות להפוך קבוצות בעלי מחשבות ואמונות שונות ליריבים מרים. אם נבחן היטב נגלה כי רב המאחד על המפלג בין מתנחלים לעירוניים וקיבוצניקים. סובלנות, סבלנות ואדיבות אינן עולות לנו בכלום. אם כולנו ננהג כך, נצא נשכרים.
פגיעה בחינוך היום, בהכרח, תיצור בורות מסוכנת ותלות של שכבות נרחבות בעתיד. יש לשבור את "מעגל הקסמים" הנובע מחשיבה קצרת טווח והיעדר תכנון ארך טווח עם ראיה של מכלול הדברים. למשל, לא להסתפק באמירתו של בנימין נתניהו, בהיותו שר אוצר, בעת קיצוץ הקצבאות "לכו לעבוד". אלא ליצור מתן אפשרויות לעבודה. אם על-ידי סבסוד שכר עבודה במקום קצבאות (ואין בכך כדי לפרוץ את תקציב המדינה), אם על-ידי השקעה בתשתיות, המקרבת את הפריפריה למרכז ותוך כדי גם יוצרת מעגלים רחבים של עבודה, אם על-ידי יצירת מקומות תעסוקה בפריפריה, על-ידי עידוד חברות להקים מפעלים ומרכזי פעילות בפריפריה, על-ידי הקמת מרכזי תעסוקה, דוגמת אלה שבתפן ובעומר, עידוד הכשרה להסבה מקצועית (אם הפועל הסיני תופר חולצה בזול שהוא יתפור וכאן יעשו את העבודות המשלימות), עידוד רכישת השכלה למן בית הספר ועד לאוניברסיטה לכלל האזרחים. וכן, וזה לא ימוטט את המשק, תגמול הוגן לעובדים.
עידוד וסיוע לשכבות החלשות הוא אינטרס לאומי מן המעלה הראשונה. ככל שהכנסתן של משפחות עניות תגדל כך הן תרכושנה יותר מוצרים ושירותים וכולם ירוויחו. לא פחות חשוב מכך, יש להילחם באופן רב מערכתי, באלימות הפושה כסרטן בחברה הישראלית.
אלה רק מקצת הדוגמאות למה שניתן לעשות מבלי לפרוץ את תקציב המדינה אלא, על-ידי הקצאה נכונה של המשאבים מתוך ראיה של חשיבות עידוד הצמיחה וצמצום העוני.
בריחתו של בני סלע, מסוכנת עד מאוד ומהווה מקור טראומתי נוסף לקורבנותיו. נקווה כי ייתפס במהרה. אופן בריחתו, הוא כאמור, סימפטום נוסף ל"תרבות החיפוף" שהשתרשה במדינה. בואו נהפוך את האירוע הזה לנקודת מפנה, בה נשנה איש איש את הגישה.
אם אנו כחברה נשנה את הגישה, לעשייה מעמיקה, יעילה וציונית ובהתאם לגישה זו נבחר את המנהיגים הראויים, אזי יש תקווה לעתיד טוב יותר.
