קצת קשה לחזור למציאות לאחר כמה ימים של ניתוק מרצון. ולא שהניתוק באמת הצליח; הרי לא ניתן היה להימלט מן הדיווחים האינסופיים אודות החיפושים אחר האנס הנמלט. ובכל זאת, כשבוחרים להתעלם ממבול המידע הממוחזר והמיותר, אפשר להשיג את השקט שמחפשים. עכשיו צריכים לשוב לעבודה, לכתוב את הרשימה, וזה לא פשוט, לגמרי לא.

אה, כן, והשביתה הכללית של עובדי הציבור שגם היא נחתה עלינו בשבוע זה. כמעט שכחנו. איזה מזל שהשוטרים מנועים מלשבות וגם העיתונאים המשיכו במלאכתם. אחרת, מי היה מחפש את הסלע ומי היה מספר לנו על החיפושים, ועל השביתה?

גם שמענו שראש הממשלה מכריז כי הוא מוכן לשלם מחיר נכבד תמורת "שלום" עם הרוצחים. הוא מוכן לעקור עוד יהודים רבים מבתיהם ולתת לרוצחים אדמות רבות מנחלתו של יעקב, הנחלה שהובטחה לו, לנו, בפרשת השבוע שלנו. עכשיו הוא ראש ממשלה, ובעיני עצמו הוא בעל הבית על עם ישראל כולו. כולל על אדמותיו, בתיו, ואפילו על הנפשות של עם ישראל.

וכל זה קורה במדינה המתיימרת להיות יהודית בשבוע בו קוראים בתורה את פרשת וַיֵּצֵא, הפרשה בה מסופר על ייסוד בית ישראל.
(בראשית כ"ח) [י] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.

יעקב אבינו קיבל משימה לבנות את ביתו, ודווקא בחרן, במקום שהיה נמוך מאד מבחינה מוסרית. וכך מתאר זאת הזוהר:
וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה כלומר חרון אף; ומאי היא (איזה חרון אף)? חרון אפו דקב"ה. מדרגה רוחנית נמוכה; ארץ של עבודה זרה.

יעקב מתואר בתורה כאִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים, אבל הוא רחוק מלהיות תמים במושגים המקובלים אצלנו. ומה שיותר חשוב, לעולם הוא אינו מוותר על מה ששייך לו בדין אף אם, זמנית, הוא נאלץ לברוח מפני מתנכל כזה או אחר.

ועוד תכונה בולטת אצלו, הוא אינו מדבר הרבה. לא מתלהם. הוא עושה מה שצריך לעשות תוך התעלמות מכל רעשי הרקע.

וזה לא היה פשוט לבנות את בית ישראל בחרן. יעקב אמור לשאת לאשה אחת מבנות דודו, לבן הארמי. כבר עם הגיעו לחרן הוא פוגש את רחל בת לבן ומחליט כי זו הנערה שהוא רוצה לאשה.

(בראשית כ"ט) [יב] וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.

(מגילה י"ג/ב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא; אלא אמר לה, מינסבא לי (תינשאי לי)? אמרה ליה אִין (כן) אבל אבא רמאי הוא ולא תוכל לו. אמר לה, אחיו אנא ברמאות. אמרה ליה, האם מותר לצדיקים לפעול בדרכי רמיה? אמר לה אין (שמואל ב כב) כז עִם-נָבָר, תִּתָּבָר; וְעִם-עִקֵּשׁ, תִּתַּפָּל.

ובמה הוא כבר יכול לרמות אותי? תהה יעקב באזני רחל; או שיסכים לנישואין שלי אתך או שלא יסכים, אבל איך יוכל לרמות?
יש לי אחות בוגרת ממני, השיבה רחל, והוא לא יסכים שאתחתן לפניה. הוא יעמיד פנים של הסכמה לנישואינו אבל ברגע האחרון יביא לחופה את אחותי במקומי.

מסר לה יעקב סימנים מוסכמים, איזו סיסמה שתשמיע באזניו, וכך ידע בוודאות כי היא זו היא.

ההמשך ידוע: [כב] וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. [כג] וַיְהִי בָעֶרֶב--וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ. [כד] וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ, אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ--לְלֵאָה בִתּוֹ, שִׁפְחָה. [כה] וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי--הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. [כו] וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ--לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה.

אז למה לא אמרת קודם שלֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ? לָמָּה רִמִּיתָנִי? תשובתו של לבן מאד אופיינית: מה כבר קרה? [כז] מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

יעקב שותק. אין טעם לדבר. צריכים להמתין להזדמנות המתאימה, ולעשות. אין לו טענות אל רחל שמסרה את הסיסמה לאחותה. אדרבה, זה מעיד עד כמה היא אצילית.

האם הוא לבן או נָבָל?

אצל לבן, הרמאות היתה דרך חיים. כבר במפגש הראשון עם יעקב הוא מתחיל:
(בראשית כ"ח) יג וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

לבן זוכר עדיין את המתנות היקרות מאד שהביא העבד אשר לקח את רבקה אחותו, שתהיה אשה ליצחק, אביו של יעקב. אם העבד הביא כל כך הרבה, חשב לעצמו לבן, בטח הבן הביא עוד יותר. אבל, איזו אכזבה, יעקב הגיע בחוסר כל. מה עושים?

[יד] וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים.
נו טוב, לא הבאת מתנות בשבילי, אבל אתה יכול להתארח אצלי כמה ימים. סוף סוף אתה אחייני. כאורח, יעקב אינו יושב בטל; הוא מסייע בעבודות שונות ולבן רואה שהוא מפיק תועלת רבה מנוכחותו של יעקב בביתו. אם כך, כדאי לבנות אצל יעקב מחוייבות לשהות ארוכה יותר. כדאי להציע לו תשלום כך שלא יתפתה לאיזו עיסקה אצל אחרים.

[טו] וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ.

יעקב מבקש את רחל בשכרו: [יח] וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.

לבן מסכים בשמחה ובתום שבע שנים, ראינו כבר, הוא מחליף את רחל בלאה. היה זה תרגיל מבריק של רמאי מוכשר; בכך הוא סחט מיעקב עוד שבע שנות עבודה כדי לזכות סוף סוף ברחל.

במהלך שנים אלו, נולדים ליעקב אחד עשר בנים ובת אחת. תקופת ההתחייבות של יעקב תמה, והוא מבקש לשוב הביתה:
(בראשית ל') [כה] וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

לבן הוא אומנם רמאי, אבל לגמרי לא פראייר; הוא יודע שאת השגשוג העצום של רכושו בשנים האחרונות, עליו לזקוף לזכותו של יעקב ואינו מוכן לוותר בקלות על מי שהעשיר אותו כל כך.
[כז] וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ. [כח] וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה.
הפעם, לכאורה, לבן מוכן לשלם ליעקב שכר ממשי עבור עבודתו אצלו. יעקב מסכים. כעת יש לו הזדמנות להפרע מלבן ולהשיב לעצמו את מה שלבן גזל ממנו. הנה המו"מ:

[כט] וַיֹּאמֶר אֵלָיו--אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. [ל] כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי--לְבֵיתִי.
את כשרונותי, אומר יעקב, אני צריך לנצל גם לטובת ביתי, לא רק לטובתך. לבן נאלץ להסכים ומבקש מיעקב להציג את תנאיו:
[לא] וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן-לָךְ; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה--אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר. [לב] אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי.

יעקב מבקש בשכרו את הצאן שמראיהן חריג, את המיעוט הנדיר יחסית, ומנצל את כשרונותיו כדי להפוך את המיעוט לרוב. לבן הופך את התנאים שוב ושוב בניסיון לבלום את הגדלת רכושו של יעקב, אבל ללא הצלחה. רכושו של יעקב הולך ורב.

אמרנו כבר שיעקב אינו מדבר הרבה, לא מתלהם. הוא יודע שאדם נבחן במעשיו ולא בדיבוריו, ונוהג בהתאם. אגב, בדורות מאוחרים יותר אנחנו מוצאים רבים מגדולי ישראל הזכורים לנו בעיקר בזכות דבריהם, אבל היא הנותנת: היה מתאם מלא בין דבריהם לבין מעשיהם, ובכך גדולתם.

אנחנו התרגלנו שהמתיימרים להנהיגנו מדברים הרבה וכבר אין לנו שום בעיה עם זה. חבל, כי יש בעיה. הבעיה היא, שהדיבורים שלהם עומדים ביחס הפוך למעשים וכך בדיוק אנחנו נראים.

אחת הרשימות הראשונות שפירסמנו ברשת התייחסה להתנהלותו של ראש הממשלה הקודם בקדנציה הראשונה שלו. קבענו שם שהוא מקים את לבנון ב' ברצועת עזה. נראה שהנוכחי מבקש להגביר את הקצב; ואם זה לא מצליח לו, זה רק באשמת הצד השני שמתמהמה משום מה.
איך התפלל אותו חכם: אלוקים, הצילנו נא מן המתיימרים להנהיגנו; מאויבינו, כבר נדע להישמר.

ואולי סוף סוף יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.