חג החנוכה ואנחנו

כל חג חנוכה מפחידים אותנו מפני סופגנייה עתירת שומנים, מפחידים אותנו מפני זלילת לביבות ספוגות בשמן. וכן, החלק הקולניארי בחג החנוכה זוכה להתייחסות ממוקדת הכול בשם השמירה על בריאות הציבור.

החלק הזה של חג החנוכה, אף שתמיד מנסים לייסר אותנו, הוא החלק המהנה של החג, תודו. בכלל החג נתפס בעיני, כמי שאינה שומרת מסורת מושבעת, כאחד מהחגים האהובים ביותר. בואו נעזוב את הסופגנייה החביבה, שמדי פעם כל אחד מגניב לפיו. שיקום מישהו שהבטיח לעצמו לעמוד בפיתוי ובסופו של דבר יצא ממסיבת חנוכה בלי לפחות ביס אחד מהסופגניה הלבבית. ביס המשאיר אחריו לא מעט תוספות למשקל. בואו נעזוב את החלק המייסר ונתייחס לסממני החג האחרים אשר עדיין מאירים.

אם חג הפסח הוא חג המתאפיין בהסבת כולנו לשולחן הסדר, ונאמר שזהו החג שאמור ללכד את בני המשפחה בערב חגיגי לזכר יציאת מצרים, מתברר שברוב המקרים הופך הוא לערב כפוי. ואילו בחנוכה אנו נהנים מהחוויה המשפחתית ביתר רכות. אין ציווי להתכנס ואף על-פי כן אנו נוטים להתכנס, מי בביתו ומי בקהילתו, כדי לחוש את מנהג הדלקת הנרות.

כן, מנהג הדלקת נרות החנוכה הוא אחד המנהגים המלכדים שציותה לנו היהדות. צריך לברך על המנהג הזה, שיש בו מעין פולחן להאיר את הפנים ואת החוץ. מי שטייל באחד מערבי חנוכה בשכונות ירושלמיות זכה לראות את החמימות שנשקפת מחלונות הבתים. חמימות הנשפכת לרחוב בימות החורף הקרים. כדאי למי שלא חווה חוויה זו לבקר באחד מערבי חנוכה ברחובות השכונות הדתיות בירושלים. המראה הזה ייחודי לרחוב הירושלמי, וזר משפלת החוף לא יכול להביןזאת עד אשר יחווה את חוויית האור הבוקע מחנוכיות ירושלמיות. במאה שערים, בזכרון משה, ובשערי חסד רואים את החנוכיות הירושלמיות תלויות על פתחי הבתים או על הגדרות, גביעי זכוכית שבהם מאירות פתילות טבולות בשמן זית. החנוכיות תלויות בחוץ מתוך המצווה הקדומה לפרסם הנס, על כן הן תלויות בחוץ.

מנקודת מבטי, השנה יותר מתמיד מקבל החג משמעות נוספת והיא כמיהתנו לניצחון, כמיהתנו לאור באמצעות התחדשות והתחלה חדשה. הניסים שעמדו לנו בחג החנוכה המיתולוגי, של נס פך השמן הקטן בבית המקדש, צריכים לעמוד לנו גם כיום. המסר של החג הוא מסר של התחדשות ושל הסתפקות במועט, ראו כיצד הספיק כד שמן קטן להדליק את מנורת בית המקדש. ראו כיצד ניצחנו את היוונים מעטים מול רבים. ולא היו לנו פצצות אטום, ולא היו לנו מתרברבים ובעלי חטא גאווה. יכולנו וניצחנו בזכות ההסתפקות במועט, בזכות האמונה בעצמנו.

וכיום כשאני מסתכלת על מרוץ החימוש האזורי, על האיתותים שזורמים בכל אמצעי התקשורת על מלחמת עולם שלישית. יש גם נביאי חורבן שאומרים שאנו עומדים בתוך מלחמת העולם השלישית, וכן, אנו בעיצומה. אשאיר את הפרשנויות הללו לנושאי החזון המדיני, ואשוב להתבוננות בחג החנוכה החג היפה שבו אנו נזכרים כדי לפאר את מעשי אבותינו. כן, החג שיש בו אות וזיכרון לגבורת המכבים, הוא חג שאנו בחיינו המודרניים שבים ומזכירים באמצעות הדלקת נס הלפיד בקברות המכבים.

היום יותר מתמיד צריך לשוב ולחדד לעם כולו את חשיבותו של החג. הניסיון שלנו לשוב על מעשי גבורה של הימים ההם בזמן הזה הוא אחד הניסיונות שמצד אחד נדמים פאתטיים וחסרי סיכוי. ואין לנו לייחל להם, כי אנו לא זקוקים לניסים. אנו שמתרברבים השכם והערב על כך שיש לנו עוצמה צבאית בלתי רגילה. מצד שני אנו צריכים לשוב לימים בהם התאפיינו בצניעות. צריך לשוב לתקופות שבהם יכולנו לנצח גם מכוח החוכמה והרגש ולא מכוח הפזיזות והיהירות. הניצחון של המכבים על היוונים הוא הניצחון אליו אנו צריכים לשאוף, כל עוד לא נראה בניצחון שלנו מטרה להתחדשות, לטיהור בית המקדש והדלקת המנורות להאיר לכל העולם באמצעות האורות היפים שיש בינינו לא נוכל לנצח במלחמות.

בחנוכה ובפורים עמדנו במאבקה מול אוייב שרצה להשמידנו. אך להבדיל מפורים שם האיום בהשמדה היה איום פיזי של העם כולו, בחנוכה האיום היה רוחני: היוונים התכוונו רק למחוק את העם רוחנית לבטל את זהותו ולכפות עליו את התרבות ההילנית. והחשמונאים נאבקו על שימור התרבות הרוחנית של העם ואי התבטלות בפני תרבויות זרות. היום אנו עומדים בפני שני האיומים, יש אוייבים שרוצים להשמיד אותנו פיזית ויש תרבויות גדולות שרוצות למחוק אותנו רוחנית ולבטל זהותנו כיהודים.

"העם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". יגאל אלון בספרו "בית אבי".