הצהרות ראש המוסד מאיר דגן לפיהן אין אינדיקציה שסוריה חותרת לשלום, מתקבלות בקריאות שמחה לא רק בקרב אויבנו, אלא גם בממשלת ישראל. דומה שאף אחד בירושלים לא מעוניין להציג עמדה שונה מהתפישה הביטחונית של ראש המוסד. בישראל השסועה והמובסת שלאחר מלחמת לבנון השנייה, תחושת ה"ביחד" היחידה שנותרה לנו, תחושה החוצה גבולות והשקפות פוליטיות, מבוססת על האמונה ש"העולם כולו נגדנו". מכאן אין זה מפתיע אולי כי לפי הסקרים שעורכת עמותת "לתת", הציבור הישראלי מוטרד יותר מענייני ביטחון מאשר מבעיית העוני.
השפה הביטחונית מלהיבה יותר מהנתונים הכלכליים, המוכיחים שוב ושוב כי רק שכבה צרה נהנית מהפריחה הכלכלית של ישראל. התפוררות החברה מעניינת אותנו הרבה פחות מהדיון באיום האירני. כשהתותחים רועמים אין זמן לדון באיום הממשי לביטחונה של ישראל - השחיקה בשירותי הרווחה, בבריאות ובחינוך, שירותים החיוניים לכולנו. אם כי לאחרונה מסתבר כי עשירי ישראל, וביניהם יש להניח ראשי המשק ושרי הממשלה, ויתרו על שירותי הרווחה של המדינה, ונהנים משירותי חינוך ובריאות פרטיים.
כדי להבטיח שהציבור לא יבחין בפגיעה בזכויותיו, אין די בתוכניות טלוויזיה שכוללות רקדנים ומאחזי עיניים. חייבים להבטיח כי הציבור יאבד תקווה שישראל תהיה מקום טוב יותר לחיות בו. לשם כך נחוץ זאב רע, ואם אפשר, להקת זאבים, שתאיים על קיומנו. אבל קרתה תקלה בדרך - נשיא סוריה מאיים על התוכנית המסודרת של ראשי האוצר - אסד עלול להסיר את האיום במלחמה עם סוריה שמרחף על ישראל מאז הקמתה. אולם, כפי שמרגיע ראש המוסד דגן, לשעבר פעיל בכיר בליכוד ומראשי ההתנגדות למשא-ומתן עם סוריה, אפשר לנשום לרווחה: בשאר אסד לא השתנה. דגן צודק: אין ספק שנשיא סוריה טרם הביע נכונות לבקר בכנסת, לבקר ביד ושם ואפילו יש חשש שלא יהיה מעוניין לעשות שבת בהתנחלות.
עם זאת, לפני שישראל משיבה את פני אסד ריקם, כדאי לזכור שגם מצרים פתחה איתנו בשיחות שלום לא מתוך חיבה עזה לרעיון הציוני אלא מתוך שיקולים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים. למרות התהפוכות שידע השלטון במצרים בעשורים האחרונים, השלום עם ישראל נתפש שם כנכס אסטרטגי עליו אסור לוותר. מי ששסבור שהשלום עם מצרים הוא אות מתה, מומלץ שיבוא לביקור בנגב. כשהטילים נופלים בשדרות וסביבותיה, לא רחוק מהמקום בו אני מלמד, המצרים הם שפועלים מאחורי הקלעים ומביאים להפסקת האש. השלום יוצר שותפות אינטרסים, לעתים רבות באופן בלתי צפוי מראש.
אפשר לנחש שבירושלים מודים לאחמדיניג'אד ששוב מוכיח, למרות ה"סכנה" בשלום עם סוריה, כי יש סיבות טובות לפחד. הצהרותיו של נשיא אירן משרתות היטב את תוכנית האוצר המפחיתה את תשלום המסים של עשירי הארץ, וממשיכה לפגוע בשירותים הניתנים לכל שאר האזרחים במדינה. באופן אישי, כדור שני לשואה, כנס התמהונים באירן המתיימר להכחיש את השואה (והזוכה לגינוי מקיר אל קיר בעולם) מעניין אותי הרבה פחות מאשר הפגיעה בזכויות ניצולי השואה ושאר הקשישים החיים בישראל.
אם לראש הממשלה יש עניין בהמשך קיומה של ישראל, מוטב שידאג לא רק לרווחת חבריו אלא לרווחתו של כל העם. נדמה שההתעלמות מהצהרותיו של נשיא סוריה תואמת היטב את המדיניות הכלכלית המסוכנת שמוביל שר האוצר. הדברים נכונים גם לגבי "מנהיג הפועלים" ב(מיל.), עמיר פרץ, שבהרף עין הפך לדובר נלהב של צה"ל והתעשיות הביטחוניות, ומוכיח שמאחורי השפם מסתתר פוליטיקאי חסר עמוד שדרה. אולמרט ופרץ אינם מסוגלים או מעוניינים לבצע הפרד ומשול באויבנו: לפתוח במשא-ומתן עם המתונים בהם מהלך שיחליש את הקיצוניים. אולמרט ופרץ חלשים מדי מכדי להושיט יד לשלום לנשיא סוריה, כפי שהם חלשים מלהתנגד למדיניות הדורסנית של האוצר.